ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים / יבמות עח ע"ב
הרב אביהוד שורץ
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הגמרא בדפים ע"ח-ע"ט עוסקת בהרחבה בדינם של ה"נתינים" – הגבעונים, שהתגיירו בערמה בימי יהושע, ונגזר שאסור להתחתן איתם. על מעשה הגבעונים נרחיב, בעזרת ה', בעיוננו מחר, ואת העיון הנוכחי נקדיש לדיון בעיקרון חשוב בסוגיית הגבעונים, המשמש פתח ומבוא לסוגיות הרחבות יותר בענייני יוחסין שאנו עומדים בעיצומן.
הגמרא מספרת שדוד המלך הוא שקיבל את ההחלטה לאסור את החיתון עם הגבעונים, וזאת לאחר שדרשו באכזריות להמית שבעה מצאצאיו של שאול:
"אמר: שלשה סימנים יש באומה זו – הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים – דכתיב 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך', ביישנין – דכתיב 'בעבור תהיה יראתו על פניכם', גומלי חסדים – דכתיב 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו''. כל שיש בו שלשה סימנים הללו – ראוי להדבק באומה זו".
דוד המלך מסביר שדרישת הגבעונים אינה מתאימה לזרע ישראל, ועל כן אסור לבוא עימם בקשרי חיתון.
כאמור, יש לראות בקביעה זו לא רק הלכה נקודתית בהלכות נתינים, אלא קביעה עקרונית יותר בהלכות יוחסין. התורה מונה אנשים (ונשים) האסורים לבוא בקהל: מצרים, עמונים, מואבים, ממזרים, פצוע דכא ועוד. מסוגייתנו למדנו כי איסורים אלו מבקשים לשרת מטרה פנימית ועמוקה, הנוגעת לשמירה על סגולת ישראל ועל הבשורה הגדולה שעם ישראל מבקש להנחיל לעולם כולו. עם ישראל אינו פוסל עמים אחרים מתוך התנשאות, אלא מתוך רצון וחובה לשמר את זהותו המיוחדת ולמנוע קלקול מוסרי כמו זה של הגבעונים, שלא העניקו חנינה לצאצאיו של שאול, ודרשו למצות עימם את הדין.
תלמידי הבעל שם טוב הסבירו ששלוש המידות הנזכרות בסוגיה הן מידותיהם של שלושת האבות. בני ישראל גומלי חסדים, וזו כידוע מידתו של אברהם אבינו, בבחינת "חסד לאברהם". על הביישנות לומדת הגמרא מן הפסוק "בעבור תהיה יראתו על פניכם" – מי שירא מן הקב"ה חי בתודעה נפשית של התכנסות, של ביישנות, כמידתו של יצחק אבינו, בבחינת "פחד יצחק". מידת הרחמים, על פי הקבלה, היא המידה הממוצעת בין החסד והגבורה, בין השפע ובין ההתכנסות, וזו מידתו של יעקב אבינו.
מדרש זה של הבעל שם טוב מבקש להבהיר כי שלוש התכונות הללו הן העומדות בנקודה היסודית והתשתיתית ביותר של עם ישראל, ועל כן חשוב מאוד לשמור עליהן בבואנו להכריע הלכות בענייני יוחסין. ואומנם, אין זה מקרה כי הרמב"ם שנה הלכה זו פעמיים: בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה מזכיר הרמב"ם את עצם דינם של הגבעונים, שדוד גזר שלא יינשאו להם מחמת אכזריותם, ושוב בפרק י"ט, כאשר הוא קובע קביעה כללית שלפיה אף שרוב המשפחות עומדות בחזקת היתר, אם ראית משפחה שבניה אינם רחמנים, ביישנים או גומלי חסדים, יש להימנע מנישואין עימם מחשש שמא אינם מזרע ישראל.
ביטוי לכך אנו מוצאים בחג החנוכה. בשונה מפורענויות אחרות, שבהן ביקשו אויבי ישראל "להשמיד להרוג ולאבד", בחנוכה ביקשו היוונים להכניע את הרוח ולא את הנפש. היוונים ניסו לבטל את סגולת ישראל ולהפוך את אומתנו לאומה ככל האומות. המאבק מול היוונים היה מאבק על הייחודיות של עם ישראל. כאמור, אין זו ייחודיות הבאה מתוך התנשאות, אלא דווקא מתוך רצון לשמור על עקרונות הצדק והמוסר, ולא לרעות בשדות זרים ולגייס לתוככי האומה היהודית מידות של אכזריות וקפדנות, כפי שקרה עם הגבעונים. אתגר היוחסין הוא למעשה האתגר של חג החנוכה, אתגר סגולת ישראל.
לסיום נעיר שחג החנוכה, שהוא כאמור חג סגולת ישראל, קשור בקשר הדוק לבית המקדש ולחנוכת המזבח, ועל דרך זו ניתן לבאר הלכה מעניינת בסיומה של סוגייתנו:
"יהושע גזר בזמן שבית המקדש קיים, דוד גזר בזמן שאין בית המקדש קיים".
מה עניינו של פסול יוחסין הנוהג אך ורק בזמן שבית המקדש קיים? הרי אם הדבר אסור, הוא אמור להיות אסור בכל דור! נראה בביאור הדברים שסגולת ישראל, המבקשת להשפיע מן הטוב והמוסר לכל העולם כולו, יונקת מכוחו של בית המקדש. כאשר יש מקדש בירושלים, וכאשר בית ה' הוא בית תפילה לכל העמים, מגשים עם ישראל את ייעודו בהפצת התורה, בבחינת "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". חנוכת המקדש וסגולת ישראל קשורים זה בזה, ובסוגייתנו יש לכך גם משמעות הלכתית.
דומה שזו הסיבה לכך שגם לעתיד לבוא, כאשר נזכה לגאולה שלמה, אחד ממרכיביה יהיה גם בירור ייחוסי ישראל, כנבואת מלאכי המצוטטת בירושלמי בסוגייתנו (יבמות ח, ג), הנבואה האחרונה בספרי הנביאים:
"הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ה' צְבָאוֹת... וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף וְהָיוּ לַה' מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה: וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת... הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם".
התשובה, המקדש ובירורי היחס – כל אלה מרכיבים יחד את גאולת ישראל, ויהי רצון שנזכה לכך בקרוב בימינו.