תרומה בזמן הזה / יבמות פא ע"א
הרב אברהם סתיו
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בעניין אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל:
אמר ר"ל: מאכילה בתרומה ואין מאכילה בחזה ושוק, רבי יוחנן אומר: אף מאכילה בחזה ושוק.
הגמרא שואלת על דעת ריש לקיש מהו ההבדל בין תרומה לחזה ושוק, ומפרשת את דברי ריש לקיש באופן אחר:
הכי נמי קאמר: כשהוא מאכילה - מאכילה בתרומה בזמן הזה דרבנן, ואין מאכילה בזמן חזה ושוק ואפילו בתרומה דרבנן, דלמא אתי לאוכלה בתרומה דאורייתא.
כלומר, ריש לקיש מתיר להאכיל את האישה רק תרומה בזמן הזה, כאשר אין דיני תרומה מן התורה. הדרך שלו לומר זאת הייתה בכך ש"אין מאכילה בחזה ושוק", היינו בזמן שבו יש בעולם חזה ושוק של קרבנות השלמים. וכך ביאר זאת רש"י (ד"ה ה"נ):
והכי משתמע מילתיה דר"ל מאכילה בתרומה כלומר בזמן הזה שאין נוהג אלא תרומה ואינו מאכילה בכלום בזמן שחזה ושוק נוהגין דהיינו כשהמקדש קיים.
מדברי הגמרא ורש"י עולה שקיים קשר בין חיוב התרומה לקיומו של בית מקדש: כל עוד בית המקדש קיים ומקריבים בו קרבנות, חיוב התרומה הוא מדאורייתא. ואילו כאשר בית המקדש חרב, חיוב התרומה פוקע.
תלייה זו איננה ברורה מאליה, והרמב"ם (הלכות בית הבחירה ו, טז) חולק עליה:
ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה... אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש.
הרמב"ם סבור שאין תלות בין קדושת המקדש לקדושת הארץ, וממילא ייתכן מצב שבו יהיו חזה ושוק ולא תהיה תרומה מדאורייתא. יתר על כן, לדעת הרמב"ם מצב כזה היה למעשה לכל אורך שנות הבית השני. מאידך, ראשונים אחרים (כגון המאירי במגילה י ע"א) סבורים כפי שעולה מסוגייתנו, שקיים קשר בין קיומו של בית מקדש לחיוב תרומות ומעשרות.
מהו שורש המחלוקת בין הראשונים? נראה כי הראשונים נחלקו במהות הקדושה המחייבת תרומות ומעשרות בארץ ישראל. לדעת הרמב"ם קדושת הארץ לעניין תרומות ומעשרות נובעת מעצם העובדה שעם ישראל יושב עליה. ממילא, גלות של עם ישראל מארצו מפקיעה את הקדושה, ורק חזרת העם יכולה להחיל אותה בשנית. לעומת זאת מסוגייתנו נראה שקדושת הארץ נובעת מהיותה פריפריה של המקדש היונקת מקדושתו ומספקת את צרכי משרתיו. כך עולה גם מדברי רש"י (ב"מ פט ע"א) שהסביר מדוע היו פטורים מתרומות ומעשרות בארבע עשרה השנים הראשונות של הכניסה לארץ:
במעשר לא נתחייבו אלא לאחר ירושה וישיבה, דכתיב עשר תעשר וכתיב בתריה במקום אשר יבחר - עד שנבחרה שילה לא נתחייבו.
רש"י מבין שהמקור לחיוב תרומות ומעשרות הוא קדושת המקדש השוכן בארץ, וממילא כל עוד המשכן לא נקבע בשילה לא היה חיוב.
