לראות בעין הלב / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
יבמות קה ע"ב
אמר להו, כך אמר אבא: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה.
זאת תופעה מוכרת: בשעת התפילה מרגישים צדיקים גמורים, ומה קורה רגע אחרי התפילה? אז איך אפשר לשמר את תחושת הדבקות באלוקות שיש בשעת התפילה, כך שהיא תמשיך על פני כל היום כולו?
רבי דובער מליובאוויטש, האדמו"ר האמצעי של חב"ד, כותב תשובה על דילמה זו (נר מצווה ותורה אור, שער האמונה מו, א), שמיוסדת על דברי הסוגיה שלנו הקובעים שהמתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה.
את דברי הגמרא ניתן להבין בממד פנימי יותר, כך שאת העיניים יש לכוון להסתכל על ה"מטה" – החומריות, בעוד שהלב צריך להיות מכוון "למעלה" – לרוחניות.
אולם, על קביעה זו הוא שואל: האם לא היה מן הראוי שגם העיניים יופנו לכיוונים רוחניים, כך שכל מהותו של האדם תכוון למעלה, כפי שאומר הפסוק (משלי כג, כו) "תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תרצנה"?
לכן, הוא מסביר, שבעצם שני המהלכים: לבו למעלה ועיניו למטה, הם שני מהלכים שמשלימים זה את זה, ושניהם למקום אחד יכוונו.
כאשר לבו של האדם שואף להדבק בריבונו של עולם, ותשוקה זו ממלאת את ליבו, הרי שהפועל היוצא מזה יהיה שכאשר הוא יסתכל סביב, הוא יראה בכל דבר אות וסימן שיזכירו לו את ריבונו של עולם.
כמו אדם שאיבד מישהו קרוב ואהוב, וליבו יוצא אליו, הרי כל דבר שהוא רואה מזכיר לו אותו. כך האדם שליבו באמת מכוון כלפי הקב"ה, לא יכול שלא ללכת ברחוב ולא לראות בכל דבר את הפוטנציאל האלוקי שגלום בו, את הניצוץ שמזכיר לו את הקב"ה האהוב שאליו הוא משתוקק להדבק.
אמת, שכאשר אנחנו נמצאים בשעת התפילה, משתפכים בהשתוקקות לאלוקות, הרגשות גואים. אולם, איך ניתן לבדוק אם הרגשות הללו הם רגשות אמת, שאכן השפיעו עלינו? אם כאשר נצא מתיבות התפילה ונסתכל סביב לא נוכל שלא לראות בכל מה שסובב אותנו פריטים שיזכירו לנו את שאהבה נפשנו.
