הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי

יבמות צו ע"ב

תלמוד בבלי יבמות צו, ב:

"אזל ר' אלעזר אמר לשמעתא בי מדרשא, ולא אמרה משמיה דר' יוחנן. שמע רבי יוחנן, איקפד".

התלמוד הבבלי (וכן הוא בירושלמי מובא בשקלים ב, ה – הבאתי רק את השורה הראשונה) מספר על כך שרבי יוחנן התרעם על תלמידו שעלה מבבל (לכן קורא לו רבי יוחנן בירושלמי – בבליא) שלא אמר שמועה משמו (בהמשך בשני התלמודים מובא שרבי יעקב בר אידי פייס אותו).

השאלה המרכזית היא מה כל כך משנה אם המאמר נאמר בלי המקור של אומרו. האם הדבר החשוב הוא לא המאמר עצמו.

דומה שהתלמוד הירושלמי נותן הסבר. יש הבדל בהבנת המאמר אם האדם משמיע רק את התוכן, או אם הוא מצרף אליו את מי שאומר את אותו מאמר. ברגע שיודעים מי אומר את אותו מאמר זה כבר לא אותו מאמר בגלל שהדברים מתחברים עם הבנת האישיות של האומר. לכן מצריך הירושלמי את אומר השמועה שיראה את בעל השמועה לנגד עיניו, כלומר שלא יסתפק בתוכן המאמר, אלא שגם יבין את המנגינה והטון של הדברים. רק כך המאמר ישקף אכן את כוונת בעל המאמר. ובהמשך מסביר הירושלמי שחכם עיוור שאינו יכול לצייר בעיני רוחו את בעל השמועה, הרי שאי אפשר לסמוך על שמועותיו, שכן הוא מעביר תוכן בלבד.

תלמוד ירושלמי שקלים ב, ה:

"ועוד עביד הא בבלאה דלא אמר שמעתא משמיה... רב גידל אמר האומר שמועה בשם אומרה יראה בעל שמועה כאילו עומד לנגדו שנאמר [תהילים לט ז] אך בצלם יתהלך איש כתיב [משלי כ ו] רב אדם יקרא איש חסדו זה שאר כל אדם [משלי כ ו] ואיש אמונים מי ימצא זה רבי זעירא דאמר רבי זעירא ליתנן צריכין חששין לשמעתיה דרב ששת דהוא גברא מפתחא".