נאמנות מעשה אחרינא
יבמות צח ע"א
"אמר בן יאסיין: כשהלכתי לכרכי הים, מצאתי גר אחד שנשא אשת אחיו מאמו, אמרתי לו: בני, מן הרשך? אמר לי: הרי אשה ושבעה בניה, על ספסל זה ישב רבי עקיבא ואמר שני דברים: גר נושא אשת אחיו מאמו, ואמר: ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר - שנית דברה עמו שכינה, שלישית לא דברה עמו שכינה...
ומי מהימן? והאמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה - שומעין לו, ואם לאו - אין שומעין לו! איבעית אימא: מורה ובא היה; ואיבעית אימא: משום דקאמר הרי אשה ושבעה בניה; ואיבעית אימא: שאני הכא, דקאמר מעשה אחרינא בהדה".
מסביר הריטב"א שאיננו חוששים שינסה בזדון להערים ולרמות, חוששים רק שאינו מדייק ורק נדמה לו שהמעשה קרה באופן שמצדיק אותו. לפיכך כאשר הוא מוסיף שנאמר דבר נוסף באותו מעמד, זו ראיה והוכחה שהוא זוכר היטב את ההלכה ומדייק בה.
מעשה נוסף מתואר במסכת קידושין (דף ע ע"ב), אמר רב יהודה בשם שמואל: כל האומר שהוא צאצא מבית חשמונאי, הריהו עבד. אמר לו רב נחמן, הרי אתה יודע שלא ניתן להאמין לדבריך שכן בכך אתה בא להצדיק את הדברים שהטחת על אותו אדם שהתחצף אליך, שהרי לשם כך הגעת אלי לנהרדעא לבית הדין. אמר לו רב יהודה: נכון, אבל רב מַתְנָה גם הוא שמע את דברי שמואל ויכול להעיד שאני מדייק. רב מַתְנָה לא ראה את נהרדעא שלש עשרה שנים, ודוקא באותו היום הוא הגיע. אמר רב יהודה לרב מַתְנָה: האם כבודו זוכר, מה אמר שמואל כשרגלו האחת עמדה על שפת הנהר ורגלו השניה עמדה על הגשר? ענה רב מַתְנָה, כך אמר אז שמואל: כל האומר מבית מלכות החשמונאים אני - עבד הוא, כי לא נשאר מהם אלא נערה אחת שעלתה לגג וצעקה, כל האומר מבית חשמונאי אני - עבד הוא, ונפלה מהגג ומתה.
מעתה צריך להסביר. למה נצרך רב יהודה לסיועו של רב מַתְנָה, למה לא די בכך שהוא זכר וידע לתאר באופן מדויק כיצד עמד שמואל לפני שנים רבות כאשר אמר את מימרתו? הרי בסוגייתנו האמינו לגר לאחר שדייק והשלים לספר את כל דברי רבי עקיבא שבאותו מעמד?
ההסבר נמצא במעשה מתקופה אחרת לגמרי. עלם צעיר נטש את אשתו תקופה קצרה לאחר הנשואין ונעלם כלא היה. חיפושים נרחבים לא הועילו והאשה נותרה עגונה בבית הוריה. יום אחד דפק על הדלת עלם צעיר דומה מאוד לאותו חתן וניכר שצרות הדרך עשו בו את אותותם. אני החתן הבורח, אמר, והוא ידע לספר לפרטי פרטים את מה שאירע בתקופת הנישואין, והתנצל וביקש מחילה על שנאלץ לברוח. המשפחה כולה האמינה לו, ורק הכלה חשה שאולי משהו אינו כשורה. אביה הלך להתייעץ עם הנודע ביהודה או עם הגאון מוילנא מה לעשות. אמר לו הרב, בליל שבת כאשר תיכנס עימו לבית הכנסת, תתעכב סמוך לכניסה לדבר עם מאן דהו ותאמר לחתן להמשיך וללכת למקומכם כאשר ישב עמך בשבת הראשונה. האב מילא את ההוראה ואמר לחתן, גש נא למקומנו אני מגיע אחריך בעוד מספר שניות. אותו עלם נבוך והאדים ולא היה לו מושג לאן לצעוד. כך נתגלה קלונו שהוא רמאי שפגש את החתן האמיתי, שמע ממנו את פרטי הסיפור והתחזה לו.
שאלו את הרב הכיצד ידעת שלמרות שהרמאי ידע לספר פרטים כה רבים, דוקא את המקום בבית הכנסת הוא לא יכיר? ענה הרב, מי שאינו הולך בתמימות יחשוב על כל דבר בעולם, להוציא עניני קדושה ועבודת ה'. את המקום בבית הכנסת הוא לא יעלה בדעתו לברר.
מעתה מבואר, אין די בידיעת פרטים מדוייקים מסיפור המעשה. רק דברי התורה מדברי רבי עקיבא היו הוכחה לכך שדעתו של המעיד היתה נתונה כל כולה לעניני קדושה בלבד.
