המוותר על דברי נביא / סנהדרין פט ע"א-ע"ב

הרב שמואל שמעוני

דף יום-יומי, תורת הר עציון

"והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו – מיתתו בידי שמים...
והמוותר על דברי נביא – כגון חבריה דמיכה, דכתיב 'ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכיני נא וימאן האיש להכותו', וכתיב 'ויאמר לו יען אשר לא שמעת' וגו'".

מקור החובה לשמוע לדברי נביא הוא בפרשת שופטים:

"כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן... וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ. אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא. וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'. אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'...". (דברים יח, יד–כב)

על פי פשוטו, הפסוק עוסק בדברי נביא שנאמרו בשם ה' (וכן נראה מפירוש הרמב"ן שם פס' טז, ומהרמב"ם הלכות יסודי התורה ט, ג). ובפשטות לא באה פרשייה זו ודברי חז"ל והראשונים בנושא אלא ללמד כיצד מזהים נביא אמת, מהי נבואת אמת וכו'; אך עצם החיוב לשמוע לנבואת אמת אינו צריך כלל למקור, שהרי אותו יסוד המחייב אותנו לתורה ולמצוות – החובה להישמע לצו הבורא יתברך – הוא הוא המחייב אותנו להישמע גם לדברו שניתן מפי נביא.

ברם ספר החינוך (מצווה תקטז) הציע טעם שונה למצווה לשמוע בקול נביא:

"לפי שתכלית מעלת האדם היא השגת הנבואה... על כן ציותנו התורה כי בהגיע איש אחד בדור אל המעלה הזאת, ויהיה ידוע אצלנו בענינו ובכושר מעשהו כי נאמן לנביא, שנשמע אליו בכל אשר יצוה, כי הוא היודע דרך האמת וידריכנו בו...".

נראה מדבריו שהחובה לשמוע לנביא מוסבת לא רק על מה שהוא מצווה בשם ה' אלא גם על ציווי שהורה מדעתו; ואם כן, יש ליתן טעם מדוע ציוותה אותנו התורה לשמוע – בתנאים מוגדרים – לקול הנביא. למסקנה כעין זו הגיעו גם התוספות בסוגייתנו (ד"ה אליהו), בעקבות דברי הגמרא:

"המוותר על דברי נביא, מנא ידע דאיענש?
דיהב ליה אות.
והא מיכה, דלא יהיב ליה אות ואיענש!
היכא דמוחזק שאני. דאי לא תימא הכי, אברהם בהר המוריה – היכי שמע ליה יצחק? אליהו בהר הכרמל – היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ? אלא היכא דמוחזק שאני".

סוגייתנו אומרת שעברו על איסור שחוטי חוץ על פי אליהו הנביא משום שהיה מוחזק בנבואה. בתחילה הבינו התוספות שאליהו ציווה בשם ה', אלא שהוקשה להם על כך מן הסוגיה ביבמות (צ ע"ב), אשר ביקשה ללמוד מכאן שיש לחכמים כוח לעקור דבר מן התורה בקום עשה (ודחתה "מיגדר מילתא שאני"), ועל כן הציעו:

"בנביא שעשה מדעתו קא אמרה ברייתא דמיירי קרא. והא דבעי הכא איתחזק, היינו משום דכי איתחזק בנביאות סומכין עליו במה שהיה מבטיח לירידת אש ושוחטין על הבטחתו קדשים בחוץ, שבזכותו ובתפלתו תרד אש מהשמים, ויהיה מגדר מילתא בדבר, שיתקדש שמו של הקב"ה ברבים ויחזרו ישראל למוטב".

בעלי התוספות סבורים אף הם שמדובר בציווי שציווה הנביא מדעתו, וגם על ציווי כזה יש חובה לשמוע בקול הנביא וחיוב מיתה בידי שמיים למי שאינו שומע (ועיין שם בהמשך דבריהם).

אומנם המנחת חינוך (שם ס"ק א) סייג מעט את הדברים, והחזיר את המוקד לשמיעה לצו ה':

"נראה לי אף לדברי התוספות דמצוה לשמוע לו אפילו אם אומר מדעת עצמו, אם אינו שומע לו באומר מדעת עצמו אינו חייב מיתה בידי שמים, דפשטא דקרא כתיב 'והיה האיש אשר לא ישמע וגו' אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש' וגו', נראה דוקא אם אומר בשם הקב"ה, אבל אם אומר מעצמו, נהי דמצות עשה איכא מ'אליו תשמעון', מכל מקום לא נענשו על זה".

ברם דווקא העובדה שהחובה לשמוע בקול הנביא כה מובנת מאליה, ולכאורה יסודה הוא אותו יסוד המחייב אותנו בתורה ומצוות, מעוררת שאלה כבדת משקל: מה היחס בין קיום רצון הבורא ובין מצוות התורה? בהמשך דבריו שם הציג המנחת חינוך שאלה זו באופן מחודד: הרי משה רבנו היה גדול הנביאים, והוא מסר לנו את התורה, ואם כן, מדוע אין חיוב מיתה בידי שמיים על ביטול כל מצווה בתורה, כדין המוותר על דברי נביא?

מקצת התשובות שהציעו האחרונים לשאלה זו אכן מניחות שיש זהות בסיסית בין מצוות התורה ובין ציווי נביא. המנחת חינוך עצמו מחדש שחיוב מיתה בידי שמיים הוא רק במי שעובר על דברי הנביא מתוך לעג והעדר אמונה בדבריו, אך לא במי שיצרו תוקפו, ואילו הצפנת פענח (הובאו דבריו בהערות המהדיר על המנחת חינוך במהדורת מכון ירושלים, הערה ג) תירץ שהחיוב המיוחד לשמוע בקול נביא הוא רק בשומע מפי הנביא עצמו, ולא בשומע מפי שליח, ועל כן אין חיוב מיתה בביטול מצוות התורה; אך ייתכן שבימי משה כל מי שביטל מצווה מהתורה אכן התחייב מיתה בידי שמיים (!). תשובה אפשרית אחרת היא שמבחינה עקרונית, כל הפרה של רצון ה' אכן מחייבת מיתה בידי שמיים, אלא שמדובר בסטנדרט חמור, שאין העולם יכול להתקיים בו, ועל כן הבהירה התורה שאינה גוזרת עונש זה על כל הפרה של מצווה (והשווה רש"י לעיל י ע"א ד"ה מלקות).

ואולם דומני שהאינטואיציה הטבעית של רבים מאיתנו מכוונת להסבר אחר, ועל פיו התורה אינה שופר גרידא לגילוי ציוויו של הקב"ה לעשות דבר מה. חסידים נוהגים לעתים לקנטר את יריביהם בטענה שאין הם יראים את הקב"ה כי אם את השולחן ערוך, אך ייתכן שאכן יש הבדל מהותי בין קיום של גילוי ישיר של רצון הבורא ובין קיום מצוות התורה. התורה היא מערכת חוק שהקב"ה יצר והעניק לעולם, וחוק זה הוא נצחי, "לא בשמיים", ומלווה את העולם. אדם שאינו מקיים את מצוות התורה הוא עבריין. לעיתים העבריינות קלה יחסית, כמו בביטול עשה; ולעיתים היא חמורה ביותר, כמו בחילול שבת, שחייבים עליו סקילה. אך בכל מקרה מדובר בעבריינות במסגרת החוק הא-לוהי, ולא בהפרת גילוי ישיר של רצונו.

כיוון כעין זה הציע הרב י"ד סולובייצ'יק בהספדו על דודו הגרי"ז סולובייצ'יק ("מה דודך מדוד", בתוך: דברי הגות והערכה, עמ' 66–67). הרב סולובייצ'יק טוען שהתורה היא סוג ייחודי של נבואה, ועל כן הגדיר הרמב"ם את האמונה בנבואה ואת האמונה בנבואת משה כשני עיקרי אמונה שונים. לדבריו, כאשר ציווה משה על בני ישראל לנסוע, לחנות או להביט בנחש – נחשב הדבר לציווי מפי נביא, ומי שהפר אותו התחייב, מן הסתם, מיתה בידי שמיים. ואולם כאשר מסר משה מצווה בתורה, השתלבה מצווה זו במערך החוק הנצחי של עולמנו, והפרתה היא הפרה של החוק, ולא הפרה של רצון ה' שנמסר ישירות מפי נביא.

ועדיין הדברים טעונים ליבון נוסף, ואשמח לשמוע הערות בנושא.