אשרי בעלהּ, מספר ימיו כפלים
יבמות סד ע"ב
"סמך עלה אביי, ואזל נסבה לחומה ברתא דאיסי בריה דרב יצחק בריה דרב יהודה, דנסבה רחבא דפומבדיתא ושכיב, רב יצחק בריה דרבה בר בר חנה ושכיב, ונסבה הוא ושכיב. אמר רבא: ומי איכא דעביד עובדא בנפשיה כי האי?".
היטב הקשה רבא! מה ראה אביי להסתכן כל כך בנפשו, מה גם שהיה מבני עלי שהיו מתים כבן שמנה עשרה שנה, ואביי היה מודע לכך שכן דרש: (מסכת יבמות דף קה ע"א): "בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בגמילות חסדים", והיה עוסק בתורה ובגמילות חסדים וכך האריך ימים וחי ששים שנה. והיות שידע שחרב הדין מונפת מעל ראשו, למה לא נזהר ביותר מסכנת קטלנית?
וכן קשה על רבא, מדוע בסוף פרק חמישי של מסכת כתובות (דף סה ע"א) חששה אשתו של רבא פן ישא גם הוא את אלמנת אביי שהוחזקה קטלנית, הרי הוא זה אשר תמה על אביי על שסיכן את עצמו עוד בטרם נעשתה קטלנית לדעת רבן שמעון בן גמליאל. וכי יתכן שגם אביי וגם רבא לא יעמדו בפני פיתוי יופיה?!
אלא שהיא הנותנת, דוקא בגלל היותו מבני עלי ביקש אביי תחבולות להאריך את חייו, ומשום כך נשא אשת חיל כחומא שכן אמרו במסכת יבמות דף סג ע"ב: "כתוב בספר בן סירא: אשה טובה מתנה טובה לבעלה... וכו'. אשה יפה אשרי בעלה מספר ימיו כפלים". וחומא אשה טובה היתה, ואשה יפה היתה – אשרי בעלה מספר ימיו כפלים.
וכך רבא, לאחר שבר הדיא במסכת ברכות (דף נו ע"א) סיפר לרבא שהוא עומד לאבד את אשתו הטובה, ידע רבא שהוא יזדקק בקרוב לאשה אחרת שתהיה מתנה טובה ואשרי בעלה. מיד קמה אשתו, גירשה את חומא, ואמרה לה: גם אם אכן מות אמות, את לא תהיי הקטלנית שתקצר את חיי רבא.
