פערי גילים / רפי זברגר

יבמות קא ע''א-ע''ב
 

הקדמה 

היום אנו מתחילים פרק שנים עשר העוסק בדיני חליצה. נעיין בפסוקים העוסקים בנושא זה בפרשת כי תצא:
וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי: וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ: וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו: וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל: (דברים כ''ח, ז'-י')
אם היבם אינו מעוניין לייבם את יבמתו, האשה חולצת את נעלו של היבם, יורקת בפניו ואומרת: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו.
המשנה פתחה בדין הבא:
מצות חליצה בשלשה דיינין, ואפילו שלשתן הדיוטות.
חליצה נעשית בפני בית דין של שלושה דיינים אך אין צורך במומחים אלא אפשר גם ''אנשים רגילים'' (הדיוטות). הגמרא קובעת כי לכתחילה, הדיינים צריכים לדעת להקריא את הפסוקים הקשורים למעשה החליצה.  
  

הנושא

הגמרא בתחילתה מביאה ברייתא ובה מחלוקת לגבי מספר הדיינים הנצרך לקיום פעולת חליצה:
דתנו רבנן: מצות חליצה - בשלשה שיודעין להקרות כעין דיינים, רבי יהודה אומר: בחמשה.
משנתנו פוסקת לפי דעת תנא קמא בברייתא, אך רבי יהודה חולק ופוסק כי צריכים להיות חמישה דיינים בבית הדין שבו מבוצע מעשה החליצה. מכאן עוברת הגמרא למציאת מקורות מהפסוקים לכל אחת מהדעות, ומה כל אחד לומד מהמקורות של התנא השני.
כולם סוברים כי המילה זְּקֵנִים בפסוק מלמד כי יש צורך בשני זקנים. לפי רבי יהודה המילה זִקְנֵי מלמד על צורך בעוד שני דיינים, תנא קמא לומדים דין אחר מן המילה זִקְנֵי .
לאחר כל הלימודים שואלת הגמרא את השאלה הבאה:
אלא מעתה, וְקָרְאוּ - שנים, וְדִבְּרוּ - שנים, הכי נמי לרבי יהודה הרי כאן תשעה, לרבנן הרי כאן שבעה!
אם למדנו מלשון הרבים של המילה זְּקֵנִים כי צריך שניים, הרי יש לנו בפסוקים עוד שני פעלים בלשון רבים: וְקָרְאוּ, וְדִבְּרוּ. אם כן, כל אחד מהם אמור להוסיף עוד שני דיינים, יחד עוד ארבעה דיינים. לפי זה יצא כי חכמים יצטרכו שבעה דיינים (שלשה במקור ועוד ארבעה) ורבי יהודה תשעה דיינים (חמישה במקור ועוד ארבעה)!
ההוא מיבעי ליה לכדתניא: וְקָרְאוּ לוֹ - ולא שלוחם, וְדִבְּרוּ אֵלָיו - מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו, שאם היה הוא ילד והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה, אומרים לו: מה לך אצל ילדה, מה לך אצל זקנה, כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך.
עונה הגמרא כי מילים אלו מלמדות אותנו שני דינים אחרים, ולא תוספת למספר הדיינים:
1. המילים וְקָרְאוּ לוֹ מלמדות כי למרות שבדרך כלל ''שלוחו של אדם כמותו'', הרי שבדין חליצה, הדיינים בעצמם צריכים לקרוא לייבם לבוא לדין.
2. המילים וְדִבְּרוּ אֵלָיו מלמדות שהדיינים צריכים לדבר ולייעץ לו עצה. זאת במקרה והוא מעוניין לייבם ויש פער גילים גדול בין היבמה ליבם, בין שהוא ה''זקן'' והיא ה''ילדה'', ובין אם הפוך. בית דין מייעצים לו שלא לכנוס ולייבם את היבמה, שכאן פער גילים זה עלול להביא ''קטטה לבית''.
 

מהו המסר

למדנו כי פער גילים גדול בין בעל לאשה לשני הכיוונים, ''אינו בריא'' ומתכונת כמעט ברורה לקטטות ומריבות בבית. מכאן נוכל גם ללמוד ולהסיק משמעות פער הגילים שבין ההורים והילדים. אמנם אין הקשר בין הורים וילדים דומה לקשר שבין בעל לאשתו, אך העיקרון כי פער גילים גדול מייצר ''הבדלי השקפות'' והסתכלות שונה על דברים בעולם, קיים גם בפערים שבין הורים לילדים. כל דור וצרכיו, רצונותיו, שאיפותיו ודרכי התמודדות שלו. כמעט תמיד שונות זו מייצרת פערי עמדות והסתכלות אחרת על אירועים ותופעות בחיים.
רצוי כי גם ההורים, ממרומי גילם, ינסו להבין את רוח הנעורים של ילדיהם, ועד כמה שניתן להיכנס לאווירה המיוחדת של דור הצעירים, לחוש אותה ולגלות סימפטיה ואמפטיה כלפיהם. אין זה אומר שיש להיענות או להסכים לכל ''קריזה'' שלהם, אך הבנה ורגישות כלפי צרכי הדור הצעיר, יכולים בהחלט להוסיף ולסייע לקשר הטוב שביניהם. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]