איך מגיעים קרוב למעלת הנבואה?

הרב דב קדרון

יבמות קה ע"ב

המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, וכך מתקיימים שני הפסוקים: (מלכים א ט, ג) "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם", (איכה ג, מא) "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם".

בעל ההפלאה (בספר פנים יפות דברים יא, ב) כותב שבכך מיישבים שני עניינים המנוגדים זה לזה, מצד אחד היראה, שעניינה התרחקות, ומצד שני האהבה, שעניינה התקרבות, והפתרון הוא שמצד הגוף צריכה להיות יראה והתרחקות, לכן המתפלל צריך לתת את עיניו למטה, ומצד המחשבה והנשמה צריכה להיות התקרבות, ולכן צריך לכוון את לבו למעלה.

אותה סתירה לכאורה קיימת גם ביחס לתלמידי חכמים, שמצד אחד צריך לירא מהם ומצד שני צריך להידבק בהם, והדביקות והמורא הם כסותרים זה את זה, וכן ביחס לבית המקדש, ובכל העניינים הללו ההבדל הוא בין יחס הצד הגשמי, שצריך להיות מתוך יראה וריחוק, לבין יחס הצד הרוחני שצריך להיות מתוך אהבה והתקרבות.

מי שמצליח לרכז את מחשבותיו באופן הזה יכול להגיע למעלות גדולות ועצומות, כמו שמתאר הטור בהלכות תפילה (סימן צח) את מעלתם של חסידים ואנשי מעשה:

שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה.