משביעו - רעב, ומרעיבו - שבע
סנהדרין קז ע"א
"אמר רב יהודה: שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום, ונתעלמה ממנו הלכה: אבר קטן יש באדם, משביעו - רעב, ומרעיבו - שבע".
המפרש (המיוחס לרש"י) פירש:
"שהפך משכבו של לילה לשל יום - שהיה משמש מטתו ביום כדי שיהא שבע מתשמיש ולא יהרהר אחר אשה כל היום. ונתעלמה ממנו [הלכה] - שהמשביע אברו בתשמיש - רעב ומרבה תאוה".
כלומר שמוכח מהמעשה בדוד שפירוש 'משביעו' - שממלא תאוותו, 'רעב' - תאב ליותר. 'מרעיבו' שמונע ממנו תאוותו, 'שבע' - אינו תאב לעבור עבירה.
וכן פירש המסילת ישרים פרק יג: "לפי שאף על פי שהמעשה עצמו מותר, אמנם כבר הוא מטביע בעצמו של אדם התאוה הזאת ומשם יכול להמשך אל האסור, וכמאמר רבותינו ז"ל: אבר קטן יש באדם, משביעו רעב, מרעיבו, שבע".
מימרא זו נמצאת גם במסכת סוכה דף נב ע"ב: "אמר רבי יוחנן: אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו - שבע, משביעו - רעב, שנאמר (הושע יג, ו) כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ [שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי]".
ופירש שם רש"י: "משביעו - בתשמיש. רעב - גופו חסר כח, ורעב לעת זקנה. שבע - בכח שלם". וכן פירש הראב"ד בבעלי הנפש. לפירושם הסכנה בריבוי התשמיש אינה בהתחזקות היצר לעבירות אלא בהחלשות האדם.
ואילו התוספות ותוספות הרא"ש בסוכה הביאו את המעשה בדוד בו מוכח שהפירוש הוא כדברי המפרש בסנהדרין, וכן העיר במפורש גם המהרש"א בסוכה שם.
אלא שבעמוד לפני כן – במסכת סוכה דף נב ע"א אמרו: "שלמה קראו שונא, שנאמר (משלי כה) אם רעב שנאך (רש"י: יצרך הרע רעב ותאב לעבירה) האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך, אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך".
ופירש המהרש"א שם: "ועוד נראה לפרש על דרך שאמרו לקמן אבר אחד יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע, ואמרו יצר הרע שמאל דוחה וימין מקרבת, וזהו שאמרו אם רעב שונאך תן לו קצת תאוותו".
מדבריו עולה שפירש לגמרי להיפך: שדוקא 'מרעיבו' הוא שממלא תאוותו, כלומר שמרעיבו מהזרע שבו, ורק אז הוא שבע ואינו מתאוה ליותר, ושכך היא היא ההנהגה הרצויה ככתוב "האכילהו לחם" שהאכלה זו היא שנותן לו מבוקשו – ההיפך ממה שפירש תחילה.
על פירוש זה קשה גם מסנהדרין, כדברי המהרש"א עצמו, וגם מהסתירה במשמעות האכלת היצר והשבעתו.
מכל מקום מהדברים שהביא המהרש"א עולה שקיימת סתירה לכאורה בין הגמרות. בעמוד הבא (סנהדרין דף קז ע"ב) ובמסכת סוטה דף מז ע"א אמר רבי שמעון בן אלעזר: "יצר תינוק ואשה - תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", וכן אמרו שם ושם: "תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו...". כלומר שכן רצוי לתת ליצר מעט ממבוקשו.
וכן מבואר בספרים (זוהר פרשת אמור מאמר יום הכפורים) שזה ענין השעיר לעזאזל שזורקים לסטרא אחרא מתנה כלשהי, ושלזה מרמזת רגל האות קו"ף היורדת למטה.
לפיכך מבואר שרק מעט מאוד מתאות היצר נחוץ לתת לו, והריבוי מזיק. מה גם שפירש רש"י בסוטה: "יצר - של תשמיש תקרבנו בימין שלא יקוץ בפריה ורביה", וכן פירש המפרש בסנהדרין: "יצר - תאותו, אם מרחיקה ממנו לגמרי ממעט ישיבת עולם", כלומר שהתועלת במילוי מעט מתאותו אינה בהשקטת היצר, אלא אדרבה, בכך הוא מחזקו שלא יתבטל לגמרי כי נחוץ הוא לישיבת העולם.
