שמחים במה שיש / רפי זברגר

יבמות קז ע''א
  

הקדמה 

אנו מתחילים את הפרק השלושה עשר במסכת העוסק בדיני מאון. מדין תורה רק אבא יכול לקדש את ביתו הקטנה, וחכמים תיקנו שגם אחיה או אמה יכולים לקדשה, אך קידושין אלו יכולים להיות מופקעים על ידי סירובה של האשה בהיותה קטנה. סירוב זה נקרא מאון. במאמר זה נתמקד במחלוקת הראשונה שבין בית הלל לבית שמאי מתוך חמש מחלוקת המתוארות במשנה.
נקדים ונזכיר כי אירוסין במשנה הינם הקידושין שבהם הגבר מקדשה בכסף או בשווה כסף או בביאה (תחילת מסכת קידושין), והנישואין זו החופה שבה הגבר מכניס את האשה לביתו. בזמן המשנה היה פער זמן של שנה בין אירוסין לקידושין, היום מבצעים את שני השלבים יחדיו תחת החופה.   
 

הנושא

בית שמאי אומרים: אין ממאנין אלא ארוסות, ובית הלל אומרים: ארוסות ונשואות.
כולם מסכימים כי קטנה יכולה למאן אם רק התארסה. מחלוקת התנאים היא לגבי מאון לאחר הנישואין. בית הלל מתירים לקטנה למאן גם בשלב זה, ובית שמאי אוסרים. הגמרא מביאה ארבעה הסברים למחלוקת זו, נתמקד בהסבר השלישי של רב פפא:
רב פפא אמר: טעמא דבית שמאי - משום פירי, טעמא דבית הלל - משום פירי;
לפי רב פפא שניהם מסבירים את טעמם לאור דיני פירות מילוג. פירות מילוג הם נכסים שהאשה מכניסה לבעלה בשלב הנישואין, יכול להיות גידולי קרקע כמו עצים וכדו', או כל נכס אחר. נכס זה יכול להשביח או להפסיד מערכו. הבעל אחראי על שמירתו וגידולו כל זמן שהם חיים בצוותא, והוא נהנה ואוכל את הפירות שנכסים אלו משביחים. אין לו אחריות על גוף הנכסים, ואם הם נפרדים, הרי הקרן חוזרת לידי האשה במצב שהוא נמצא באותו רגע.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל נסבה לגבי ''הפסיכולוגיה'' של הבעל ביודעו שאשתו הקטנה יכולה למאן בכל רגע.
טעמא דבית שמאי משום פירי, דאי אמרת נשואה תמאן, שמיט ואכיל להו מינה, דסוף סוף למיפק קיימא.
בית שמאי סוברים כי המחשבה שהאשה יכולה למאן גורמת לבעל ''לחטוף כמה שיותר''. הוא יאכל ויאכל מבלי משים גם אם הקרן עצמה ניזוקה. ובעת היפרדותם האשה תקבל קרן קטנה וחלשה יותר. לכן חושבים בית שמאי כי ''לא כדאי לאשה'' שניתן לה אפשרות מאון לאחר הנישואין. לאור איסור המאון של האשה, לא יהיו לבעל חששות כאלו ואחרים, ולכן הוא יתנהג באופן נורמלי ורגיל, מבלי להזיק לקרן של נכסי מילוג.
ובית הלל? אדרבה, כיון דאמרת תמאן, אשבוחי משבח להו, סבר, דאי לא - עייצי לה קרוביה ומפקי לה מיניה.
אותה סיבה עצמה מביאה את בית הלל למסקנה הפוכה. האפשרות למאן תגרום לבעל דווקא ... להשביח את הנכסים. וזאת מחשש שאם לא יעשה כך, קרובי האשה ייעצו לה למאן. וכדי שזה לא יקרה הוא ידאג באופן מיוחד ובולט לנכסים, וישביחם כמה שיותר. 
 

מהו המסר

מחלוקת מאוד מעניינת בין בית הלל לבית שמאי. אילו פעולות עושה אדם לחוץ? האם מנסה לחטוף ומהר כמה שאפשר, או מנסה לתקן ולשפר כמה שיותר.
נראה אולי כי המחלוקת תלויה בסוג האנשים. יש ''אנשים קטנים'' שרואים כאן ועכשיו, הם לחוצים ומנסים להשיג כמה שיותר ומהר. לעומתם, יש אנשים ''הרואים טוב'' וגם מנסים לעשות טוב. הלחץ דווקא גורם להם לשפר את צעדיהם, מנסים לראות כיצד לעשות טוב יותר, מכלכלים צעדיהם בתבונה ובדעת, ועושים טוב, ועוד יותר טוב.
ייתכן שמחלוקת זו מאפיינת את מחלוקותיהם של בית הלל ובית שמאי באופן כללי בש''ס. נתייחס לאחת מן המחלוקות הידועות הקשורה למספר הנרות שיש להדליק בחנוכה. בית הלל סוברים כי יש להדליק ביום ראשון נר אחד, ומוסיפים ועולים עד שמדליקים ביום השמיני שמונה נרות. בית שמאי סוברים הפוך, ביום הראשון יש להדליק שמונה נרות, ופוחתים והולכים עד להדלקת נר אחד ביום השמיני.
בית שמאי מסתכלים על מה שעובר ואיננו (בכוח). ביום הראשון עדיין יש שמונה ימים ולכן מדליקים שמונה נרות, אך ביום האחרון, יש ''עצבות'' בגלל שכבר לא נשאר לנו ימים, ואין ברירה אלא להדליק נר אחד בלבד. ככל שעובר הזמן אנו לחוצים יותר, פחות אופטימיים, האור פוחת והולך ומנסים ''לחטוף'' מן האור כמה שאפשר.
לעומתם בית הלל מסתכלים על מה שנעשה בפועל, ושמחים בשמחתם. הדלקנו נר אחד – אנו שמחים בהדלקתו. שני נרות – שמחים עוד יותר, וכן הלאה עד ליום השמיני. שמחים במה שיש, מברכים ומודים על הכול, ומנסים לראות טוב וגם לעשות טוב.
כידוע, הלכה ברוב המחלוקות כבית הלל, ולאור זאת נשתדל בכל המצבים לראות את האור, את הטוב ולהפיק ממנו את המקסימום. לא לבכות על מה שאין. לא לראות ולהילחץ ממה שעובר ומה שעתיד להיות, אלא לבטוח בריבונו של עולם המשגיח על כולנו לטובה ולברכה. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]