גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שכב מדור "עלי הדף"
מסכת יבמות
דף קד ע"ב - קה ע"ב

רבי עקיבא – האם היה כשר להיות דיין לחליצה?

במשנה (קד:): "חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול, חליצתה פסולה. רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירין, ומעשה באחד שחלץ בינו לבינה בבית האסורים ובא מעשה לפני רבי עקיבא והכשיר". תורף דברי המשנה הוא, כי לדעת תנא קמא חליצה צריכה להיות בפני שלשה דיינים כשרים, ובלאו הכי החליצה פסולה, ואילו רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירין החליצה עכ"פ בדיעבד, ואילו רבי עקיבא הכשיר את החליצה גם ללא נוכחות שום דיין כלל.

על מעשה זה של רבי עקיבא דנו בגמרא (קה:): "בינו לבינה מי ידענא, אמר רב יהודה אמר שמואל ועדים רואין אותו מבחוץ". עוד דנו בזה: "איבעיא להו, מעשה שחלצו בינו לבינה אבראי, ובא מעשה לפני רבי עקיבא בבית האסורין, או דלמא מעשה שחלצו בינו לבינה בבית האסורין, אמר רב יהודה אמר רב, בבית האסורין היה מעשה ולבית האסורין בא מעשה". וכן איתא בירושלמי (יבמות פי"ב ה"ה ומובא בתוד"ה ובא) על משנתנו: "בבית האסורים היה מעשה, ולבית האסורים בא המעשה, רבי יוחנן הסנדלר עבד גרמיה רוכל, יומא עבר קומי בית חבישה דר' עקיבה, והוה מכריז ואמר מאן בעי מחטין מאן בעי צינורין, חלצה בינו לבינה מהו, אודיק ליה רבי עקיבא מן כוותא, אמר ליה, אית לך כושין אית לך כשר". ומבאר המהרש"ל זי"ע ב'ים של שלמה' (יבמות פי"ב אות כח) את דברי הירושלמי: "לפי שגזרו שמד, ואי אפשר לשאול אותו דברי תורה, כדי שלא ירגישו האומות, והתחיל דברים אחרים, כאילו מוכר דברים למלאכת נשים, ואחר כך אמר 'חלצה' בינו לבינה מהו', כדי שלא יבינו, ור' עקיבא הרגיש בדבר, 'ואודיק רישיה מן כוותיה', כלומר, היה מוציא ראשו חוץ לחלון, ואמר 'אית לך כושין, חלצה בינו לבינה כשר', כושין הוא גם כן מזלג של נשים למלאכת הזהב".

וממשיך המהרש"ל לדון בעיקר איבעיא זו: "ויש תימה, מה נפקא מינה בזה, בפרט מאחר שאין הלכה בזה כר' עקיבא. ונראה, דבעי למפשט שהחליצה כשרה בבית האסורים אם היו שם ג' לכולי עלמא, אע"ג שהחליצה צריכה להיות בגובה העיר ובמקום פרסום (עי' שו"ע אה"ע סי' קסט סדר חליצה ס"ט), אף שבדיעבד אינו מעכב, מ"מ ראוי לבילה בעינן, ובבית האסורין אינו ראוי, קמ"ל דכשר, וכן הלכה".

הגאון המהרש"ם זי"ע בתשובותיו (ח"א סי' קיז) העלה בזה פרפרת נאה, דהנה איתא בשו"ע (אה"ע סדר חליצה סי' קסט ס"א): "מצות חליצה בג' דיינים, אפילו הם הדיוטות..." וכתב הרמ"א: "ולכתחילה נוהגין שהחכם שבעיר עם שני חשובי העיר הם הדיינים... ושלא יהיו סומין אפילו באחת מעיניהם, ויש מחמירים שלא יהיה בהם שום מום". ומקור הדין הוא בשו"ת מהר"מ מינץ (סי' כט). והנה אחד המומים הפסולים לכהונה הוא קרח, כמו שפסק הרמב"ם (הל' ביאת מקדש פ"ח ה"א), ולפי זה יש להחמיר גם כלפי חליצה שלא לחלוץ לפני דיין שהוא קרח. [עי' 'שדי חמד' (מע' חליצה סי' ג אות ז) שהביא מכמה פוסקים, שלא כל המומים הפסולים לכהונה פסולים לדייני חליצה, ובכלל אלו המומים הוא גם קרח שכשר לדייני חליצה, ושלא כהמהרש"ם שמצדד שכל המומים הפסולים לכהונה פסולים לדייני חליצה].

והנה מצינו במס' בכורות (נח.): "בן עזאי אומר, כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה", וברש"י: "חוץ מן הקרח הזה - היינו רבי עקיבא, והא דגרסינן בכוליה הש"ס 'רבי יהושע בן קרחה' היינו בן של רבי עקיבא, כדגרסינן התם (שבועות ו.) 'אמר לו ר' יהושע בנו של רבי עקיבא לרבי עקיבא'", וכן כתב הרשב"ם במס' פסחים (קיב.): "ר' יהושע בן קרחה הוא בן רבי עקיבא, שרבי עקיבא קרח היה...", והעולה מפשטות הדברים לדברי רש"י ורשב"ם, שרבי עקיבא קרח היה, ואמנם בתוס' (בכורות שם ד"ה חוץ) תמהו על כך: "וקשה מי סני ליה להזכיר רבי עקיבא בשמו שמזכירו בלשון גנאי", ובתוס' במס' פסחים (שם ד"ה צוה): "ובן עזאי קראו כן דרך בדיחותא", ולפי דברי התוס' אין בהכרח שהיה רבי עקיבא קרח. וכן יש לציין בזה לדברי מהרח"ו ב'שער הגלגולים' (הקדמה לד) על דברי בן עזאי: "כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום, חוץ מקרח זה", כי "בלי ספק אין להאמין שיתגאה בן עזאי על כל חכמי ישראל בלשון הזה, וגם שאפילו לר' עקיבא יזכירנו לגנאי בשם קורח ח"ו", וכתב בסוד הדבר: "כי למה נקרא שמו קֹרַח, לפי שהיה לוי, והלוי צריך שיגלח כל שערו ולהיות קרח, מפני חוזק הדין והגבורה שבו, והנה גם ר' עקיבא היה משרש קין שהוא עיטרא דגבורה, וע"י חסידותו גלח כל שערות וכוחות הדין והמתיקם, ולכן היה קִרֵחַ". ולפי דבריו נמצא שלא היה קרח ממש, אלא שרומז על סוד עבודתו שגלח כל השערות וכוחות הדין והמתיקם (ע"ע 'עין זוכר' מע' י אות טו; 'בית ישראל' להרה"ק מזידיטשוב פר' ויצא בשם החוזה מלובלין זי"ע).

עכ"פ מפשטות דברי רש"י עולה שרבי עקיבא היה קרח ממש, ולפ"ז היה פסול להיות מדייני חליצה, ועל כך כתב המהרש"ם שיש נפק"מ למעשה מספיקת הגמרא שלפננו, דאי נימא "מעשה שחלצו בינו לבינה אבראי, ובא מעשה לפני רבי עקיבא בבית האסורין", הרי היה הדבר 'בינו לבינה' ממש, ללא שום דיין כלל, אמנם אי נימא "מעשה שחלצו בינו לבינה בבית האסורין", וכמסקנת הגמרא: "בבית האסורין היה מעשה ולבית האסורין בא מעשה", יש לתמוה מדוע נחשב הדבר כחליצה בינו ובינה, הרי רבי עקיבא היה יחיד מומחה, וכשר היה לכאורה להיות דיין לחליצה. אלא שמכך יש להוכיח שקרח פסול להיות דיין לחליצה, ורבי עקיבא קרח היה, ושפיר היה נחשב כחליצה "בינו לבינה", ובכן שפיר יש נפק"מ מאיבעיא זו, להשמיענו שבעל מום פסול לחליצה (עי' קובץ 'המאיר', הו' ישיבת בית מאיר ב"ב, ח"י עמ' נט תשובת הגר"ש קלוגר; 'מרחשת' ח"ב סי' יד ענף ב).