מה בית דין חייבים למנוע מקטנים?
הרב דב קדרון
יבמות קיג ע"ב
בגמרא מסופר שמפתחות בית המדרש נשכחו ברשות הרבים בשבת, ופסק רבי פדת שיביאו ילדים שישחקו שם ואם ימצאו את המפתחות יביאו אותם. על פי זה נפסק שאם ילד קטן עובר עבירה, למרות שאבא שלו חייב לחנך אותו ולמנוע אותו מלעשותה, בית דין אינם מצווים להתערב בכך, ורשאים לאפשר לו לעשותה.
ב"בירור הלכה" מובא בשם הבית יוסף שיש שלושה יוצאי דופן לכלל הזה: איסור אכילת דם, איסור אכילת שרצים, ואיסור לכהנים להיטמא למתים, שבהם בית דין מצווים לדאוג לכך שגם ילדים קטנים לא יעברו עליהם, וצריך להבין מדוע דווקא בשלוש העבירות הללו מצווים בית דין לכפות גם על ילדים קטנים?
מסתבר שבדברים בסיסיים ויסודיים, שאם יעברו עליהם הקטנים תהיה בזה השפעה עליהם במשך כל ימי חייהם, תפקיד בית הדין הוא להקדים רפואה למכה, ולהפריש את הקטן ממה שיכול להסיט אותו מדרך הישר ולמנוע ממנו מלקיים כראוי את דברי התורה כשיהיה גדול.
ומצאנו שישנן שלש מדות שהם הבסיס של עם ישראל: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, כידוע. וייתכן ששלש עבירות אלו, קשורות לשלש מדות אלו, כל אחת כנגד מדה אחרת: אכילת דם גורמת לאכזריות. אכילת שרצים גורמת לטמטום הלב, ומכיוון שמקור מידת הביישנות הוא בהבנת הלב, כאשר הלב מיטמטם זה פוגם בתכונה הזו. איסור הכהנים מלהיטמא למת הוא ענין גמילות חסדים, כמו שכתב הריקאנטי (בתחילת פרשת אמור), כי הכהנים הם ממדת החסד. נמצא שכדי למנוע פגימה במידות הטובות של עם ישראל בית דין צריכים למנוע מקטנים לעבור עבירות שעלולות לפגוע בכך בגדלותם.
