עוצמת הבושה / רפי זברגר

יבמות קטו ע''א
  

הקדמה 

במשנה של הדף הקודם למדנו כי אם יש מלחמה בעולם, אפילו שיש שלום ביניהם (בין האיש והאשה) הרי שאין האשה נאמנת לומר מת בעלה. הגמרא בתחילתה הסבירה את הסיבות מדוע כשיש מלחמה בעולם, או שאין שלום ביניהם אין לה נאמנות. בשלהי הדף הקודם ובתחילת הדף שלנו דנה הגמרא, האם גם כשעובדת היות מלחמה בעולם נודע מפיה של האשה, האם גם אז אינה נאמנת בעדותה. 
 

הנושא

איבעיא להו: החזיקה היא מלחמה בעולם, מהו?
במקרה ואין מלחמה בעולם אשה נאמנת להעיד על מות בעלה. שואלת הגמרא, מה קורה אם היא גילתה לנו בעדותה על מצב לחימה בעולם, האם גם אז לא נאמין לה כיוון שנאמר כי דמיינה כי מת בעלה.
הגמרא מסבירה מיד מהם צדדי הספק של השאלה:
מי אמרינן מה לה לשקר, דאי בעיא אמרה שלום בעולם, או דלמא כיון דאיחזקה אמרה בדדמי, ולא אתי מה לי לשקר ומרע חזקתיה?
האם נאמין לה מכוח מיגו ''מה לי לשקר'' (יכלה שלא לספר לבית הדין על מצב הלחימה ואז כאמור הייתה נאמנת), או שבכל אופן החזקה שאשה מדמיינת (בלשון הגמרא בדדמי) תגבר על המיגו ולכן גם במקרה זה לא נאמין לה.
תא שמע: עישינו עלינו בית, עישינו עלינו מערה, הוא מת ואני נצלתי - אינה נאמנת;
מנסה הגמרא להוכיח מברייתא הפוסקת כי אשה המגלה לבית הדין שהיא ובעלה שהו בבית מלא אש ועשן, והיא ניצלה ובעלה נפטר – אינה נאמנת, לכאורה מכאן מוכח כי גם אם יש לה מיגו ''מה לי לשקר'' (היתה יכולה לספר כי בעלה נפטר ללא סיפור האש והעשן ואז הייתה נאמנת) גם אז אינה נאמנת מכוח ''חזקת דדמי''.
שאני התם, דאמר לה: כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא, לדידיה נמי איתרחיש ניסא.
דוחה הגמרא את ההוכחה, ואומרת כי שם יש סיבה טובה שלא להאמין לה. שהרי היא נצלה מן הבית השרוף, ולכן יש מקום לחשוב כי גם הבעל ניצל, ומכוח זה עדותה אינה מתקבלת. אבל אצלנו, אין סיבה מיוחדת לחשוב שהיא מדמיינת, לכן אולי כשיש לה מיגו, היא תהיה נאמנת. מנסה הגמרא להוכיח מברייתא נוספת:
תא שמע: נפלו עלינו עובדי כוכבים, נפלו עלינו ליסטים, הוא מת ונצלתי - נאמנת;
אם האשה מעידה על ''מלחמה קטנה'' שהייתה לה ולבעלה עם ליסטים או עכו''ם שניסו להרוג את בעלה, הוא מת והיא נצלה, במקרה זה היא נאמנת על עדות מותו של בעלה. מבינה הגמרא שהיא נאמנת מכוח המיגו של ''מה לי לשקר'', שהרי הייתה יכולה להעיד על מות בעלה ''סתם'' והייתה נאמנת, ולכן יש להאמין לה גם על עדותה זו.
התם כדרב אידי, דאמר רב אידי: אשה, כלי זיינה עליה.
דוחה הגמרא גם הוכחה זו, כיוון שבמקרה זה האשה אינה חוששת להישאר עם בעלה עד שהוא מת, ולכן עדותה מהימנה יותר. הסיבה שאינה חוששת להישאר, כיוון שיש לה ''כלי מלחמה'' כהגדרת הגמרא, שהגויים לא יהרגוה מפני שרוצים לזנות איתה. זאת בניגוד ל''מלחמה רגילה'', שם האשה חוששת להישאר, ולכן יש חשד שהיא מדמיינת כי בעלה נפטר.
ההוא גברא דבשילהי הלוליה איתלי נורא בי גנני, אמרה להו דביתהו: חזו גבראי! חזו גבראי! אתו חזו גברא חרוכא דשדי, ופסתא דידא דשדיא; סבר רב חייא בר אבין למימר: היינו עישינו עלינו בית, עישינו עלינו מערה,
מספרת הגמרא סיפור הקשור להוכחה הראשונה של הגמרא לעיל: אשה מעידה כי בעת חתונתה עם בעלה נפלה שריפה במקום, והיא צעקה פעמיים "ראו בעלי שנשרף" ואמנם מצאו שם לאחר מכן גופה חרוכה שלא ניתן לזהותה, ופיסת יד זרוקה. רב חייא בר אבין השווה מקרה זה לברייתא של ''עישנו עלינו בית'' ושם נפסק כי האשה אינה נאמנת, ולכן גם כאן חשש כי האשה מדמיינת, ואין להאמין לה.
אמר רבא: מי דמי? התם לא קאמרה חזו גבראי חזו גבראי,
רבא מחלק בין המקרים, ואומר כי כאן האשה אמרה ''ראו בעלי שנשרף'' לעומת הברייתא, שם אין האשה מעידה כי ראתה את בעלה המת. לכן חושב רבא, כי בסיפור שלנו יש להאמין לעדותה של האשה.
ועוד, גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא.
ממשיך רבא ואומר, לא רק שהיא צעקה ואמרה ''ראו בעלי שנשרף'' אלא אף מצאו את גופה החרוכה ואת פיסת היד, הוכחה נוספת לכאורה כי בעלה אמנם מת.
ורב חייא בר אבין? גברא חרוכא דשדיא - אימא, איניש אחרינא אתא לאצולי ואכילתיה נורא, ופסתא דידא דשדיא - נורא איתליא ואתיליד ביה מומא, ומחמת כיסופא אזל וערק לעלמא.
שואלת הגמרא, לכאורה סברת רבא משכנעת, אם כן, מה יסבור רב חייא שהשווה את המקרה לברייתא ולא האמין לאשה? כנראה, אומרת הגמרא שהוא יסבור שאין זו הוכחה גמורה. שהרי ייתכן שהגופה החרוכה, וכן היד הקטועה היא של אדם נוסף שבא להצילה, והבעל אמנם נכווה קשה אך לא נפטר, ומחמת בושה ממראה גופו המלא כוויות ברח למקום אחר, ולכן אינו חזר לאשתו. בגלל אפשרות רחוקה זו, רב חייא אינו מקבל את עדותה של האשה על מות בעלה. 
 

מהו המסר

האפשרות שרב חייא מעלה לסיפור הנ''ל שבעלה של אותה אשה אמנם נכווה קשה וברח עקב בושה על מראהו, מלמד כמה עוצמתית היא מידת הבושה. כאן הבושה היא עקב ''מראה לא סימפטי'' של גוף מלא כוויות, אך בושה יכולה לנבוע עקב מצבים שונים ומשונים. אדם יכול להתבייש עקב ''אף עקום'', גובה נמוך מידי, דיבור משונה וכן הלאה על זה הדרך. לפעמים, האדם מרגיש בושה מתופעה שאחרים כמעט ולא שמים לב אליו, אך הוא מעצימה מאוד.
נעיר לתופעה זו שתי הערות:
• האדם המתבייש – אם האדם ירגיש שהקדוש ברוך הוא נתן לו חיים, ואלו הם חיו. הוא אמור להוציא לפועל את יכולותיו כמו שהן, באופן הכי טוב שיכול להיות, תחושות אלו אולי יפחיתו במידת מה את הבושה, ואז ''יחיה בשלום'' עם התופעה בלי להתבייש יותר מידי.
• האנשים הסובבים – נדרשת רגישות גדולה להבחין באותה בושה ולנסות להתייחס לאדם כזה ''בטבעיות'', בפשטות ובנעימות. לא לבחון אותו בשבע עינים, לא לדבר על התופעה ולהעצימה אלא לקבל אותה באופן הכי טבעי שבעולם, כך אנו מקווים כי יפחתו החרדות וממילא גם הבושה תקטן עד למינימום.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]