גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שכג מדור "עלי הדף"
מסכת יבמות
דף קטו ע"א
חכמינו ז"ל בגזרותיהם וחששותיהם צפו למרחוק ודבריהם אינם מתבטלים לעולם
בפרקנו בו דנים בענייני עגונה מסופר בגמרא (קטו.): "ההוא גברא דבשילהי הלוליה איתלי נורא בי גנני (=בסוף שמחת חתונתו אחזה אש בבית חופתו), אמרה להו דביתהו, חזו גבראי, חזו גבראי (=אמרה אשתו לעומדים בקרבתה, ראו בעלי נשרף, ראו בעלי נשרף), אתו, חזו גברא חרוכא דשדי, ופסתא דידא דשדיא (=הגיעו וראו גופת אדם חרוכה ללא אפשרות להכירו, ופיסת יד חתוכה מוטלת סמוכה לה), ובהמשך נחלקו האמוראים: "סבר רב חייא בר אבין למימר היינו 'עישינו עלינו בית עישינו עלינו מערה'", והיינו, שדין זה דומה למה ששנינו בברייתא: "עישינו עלינו בית עישינו עלינו מערה, הוא מת ואני נצלתי, אינה נאמנת", כי חוששים שכשם שהיא ניצולה גם בעלה ניצול, ובעובדא שלפנינו מה שאמרה 'חזו גבראי', לא היה אלא דמיון בעלמא (עי' רשב"א), ועל כן אין להתירה להנשא, ועל כך: "אמר רבא, מי דמי, התם לא קאמרה חזו גבראי חזו גבראי, ועוד, גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא", והיינו, שהמקרה שלפנינו אינו דומה להנדון בברייתא מפאת שני דברים, כי שם לא אמרה בשעת השריפה 'חזו גבראי חזו גבראי', וכיון שצעקה כן שרואה את בעלה בוער באש אין תולין שלא היה אלא דמיון בעלמא, בנוסף לכך, הלא יש לפנינו שרידי גוף אדם, ומסתבר שהם של הבעל שהיה שם לפני שפרצה השריפה, ולכן שפיר יש לתלות להקל. וממשיכה הגמ' לבאר: "ורב חייא בר אבין, גברא חרוכא דשדיא, אימא איניש אחרינא אתא לאצולי ואכילתיה נורא, ופסתא דידא דשדיא נורא איתליא, ואתיליד ביה מומא ומחמת כיסופא אזל וערק לעלמא", והיינו שהוא סבר להחמיר, כי יש לתלות ששרידי הגוף החרוך אינם של בעלה, אלא שאדם אחר בא להצילו ואכלתו האש, ופיסת יד היא מחמת שנאחזה האש בגופת המציל עד שנפסקה ידו ממנו, ואילו הבעל נולד בו מום אחר, ומחמת הבושה ברח למרחקים.
בדברי הראשונים (עי' רי"ף; רשב"א; ריטב"א; נמוקי יוסף ומאירי) מבואר דקיי"ל כרב חייא בר אבין להחמיר. וראוי להביא את דברי ה'חתם סופר' זי"ע בתשובותיו כלפי החשש האמור, דלכאורה חשש רחוק הוא מאוד, וז"ל (אה"ע ח"ב סי' קלא): "והנה זה לי קרוב לשנה בחורף העבר נשאלתי ממרחקים אודות עגונה במים שאין להם סוף ונמצא הוא וכליו, והיו הרבה סברות להתיר, ולסניף סמכתי גם על זה, אלו היה קיים היה בא, ואמרתי, שבזמן הזה דקביעי בי דואר ברוב גלילותינו, אפילו היה עריק מחמת כיסופא, כיון שהיה שלום גדול ואהבה בינו לבינה, אי אפשר שלא ישלח אגרת ממקום שהוא, אפילו בקצוי ארץ, להודיע לאשתו היכן הוא, ומה נעשה עמו וכי האי גוונא, ובאמת הותרה העגונה ההיא על ידי צירוף טעמים רבים, והסכימו עוד ב' גאונים מורי הוראה, ואני הרהרתי בסברא זו יום או יומים אחרי זה, וחשבתי לאמת, וראוי לסמוך אפי' לעצמה, כי סברא גדולה היא זו, וה' אנה לידי, היה פה איש אחד נשוא בשמו מאיר פאקש, פעם אחת הלך לדרכו השדה אל מקום תחונת צבא המלחמה ולא חזר, ואשתהי קרוב למשלוש השנים, והיינו משלחים אגרותינו אל קצוי ארץ ה"ב (-האמבורג) וקאפין-האגען לחקור אחריו, ולא שמענו שמעו, והיה שותא בפי הבריות אלו היה קיים היה בא, והנה אחרי שנעשה שלום בין המלכיות, והוא לא חזר, כבר החלטתי הדבר גם כן, וכעת אשר כתבתי תשובה וחדשתי סברא זו, דבי דואר דקביעי, הייתי מהרהר באיש הזה, ואמרתי עם לבי, בלי ספק שכן הוא, דאם היה חי בסוף העולם או נשבה או נשבר היה כותב אגרת לביתו, וממש לא עברה שעה אחר ההרהור הזה, וקלא נפל במתא כי פלוני הוא בוויען, ולבסוף בא לכאן והביא עמו ממון הרבה, ואמר, כי ראה שלא הצליח במשא ומתן, וכשיחזור לביתו יכלה מעט הריווח שלו, על כן הרחיק נדוד ולא הודיע לאשתו, כדי שיכול לקבץ ממון רב כדי לפרנס את ביתו, וכן עשה, ואשתוממתי כשעה ואמרתי: ברוך שבחר בהם ובמשנתיהם. כי דברי חכמים לא יתבטלו לעולם, אמרתי אספרה כמו לחזק דברי חכמינו ז"ל שאין צריכים חזוק...".
ובתשובה נוספת (שם סוס"י קלח) מזכיר ג"כ עובדא זו: "והנה בדידי הוה עובדא בהיותי יושב על כסא הוראה בק"ק מאטערסדארף, היה שם איש אחד ושמו מאיר פאקש, ועתה הוא דר בעיר וויען, הוא ואשת נעוריו אשר אהבו זה לזו מאוד, והתפרנסו בפועל כפיו של האיש מיד לפה כדרך הבינונים שמה, ויהי היום, האיש הלך לדרכו עם מעט סחורה יין שרוף אל מקום צבא המלחמה מחנה הקיר"ה, שהיו עומדים אז סמוך לגראן, ופתאום נשמע קול כי שודד חיל הקיסר נסו וברחו, ומגפה גדולה היתה בעיר ההוא, וכן הוה, והאיש הזה לא חזר אל ביתו, ושהו והוחילו עד בוש כמו שנתיים שנים, ובאו לפני אנשי הק"ק אשר נכמרו רחמים על העלובה הילדה, וכתבנו לקהלות רחוקים לה"ב קאפענהאגען פרנקפורט לונדן, ואין קול ואין עונה, עד שכולם שפטו במוחלט כי מת במלחמה בלי ספק, כי אלו היה קיים היה בא, כי אהבת עולם אהב את אשתו, עד עברו עוד כמו שנתיים ימים אחרי זה קרוב לארבעה שנים מיום פרידתו מביתו, אני בעצמי מהרהר לאמור, לולי אין לנו כח לדון באומדנא ולחדש היתר הייתי אומר, דבזמנינו לא שייך לומר דלמא מחמת כיסופא ערק לעלמא, דאפילו ערק לעלמא, הלא איכא בי דואר דקביע בכל דוכתא, ויכול לכתוב ולהודיע ככה אירע לי, וכה אני נמצא וכדומה, ומה זו שתיקה".
"עוד ההרהור הזה ברעיוני, ואנשים באו מוויען לומר שראו מאיר פאקש בוויען, וזה מדבר וזה בא, והנה הוא בעדענבורג, ומיד כתבתי לשם למהר ביאתו לפני, והנה בא האיש לביתו, ואתא לקמן ההוא אמר כי בראותו צרתו צרה, כי נשללה ממנו כל סחורתו וכל אשר לו והציגוהו ערום, חשב בנפשו אם יודיע כזאת לאשתו האהובה תגזור אומר שעל כרחך יבוא בערום וחוסר כל ויסתפקו במועט בפת חרבה ושלוה, על כן התחכם לאחוז פלך השתיקה והרחיק נדוד אל ארץ פלונית הרחק מאוד ממדינתינו, ונשכר שמה לפונדק אחד, עד שהשתכר והרויח איזה מאות זהובים, ועתה חזר לביתו זו אשתו, והראה לי כתבים מוכיחים מב"ב שלו ומשרי העיר אשר התגורר שם, עד שראינו שנאמנים דבריו, אז אמרתי: ברוך שבחר בהם ובדבריהם של חז"ל, וכל המהרהר אחריהם כאלו מהרהר אחר השכינה. הארכתי בזה להוציא לב המערערים והנוקפים...".
