טביעת עין / רפי זברגר

יבמות קכ ע''א  

הקדמה 

לאחר שלמדנו דיני ספקות בעדות על מות הבעל, דנה המשנה בדף שלנו על גוף העדות. מהי העדות הנדרשת אשר מוכיחה באופן וודאי על מיתה.
 

הנושא

אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו.
זיהוי האדם המת חייב להיות על פי פרצופו עם החוטם (האף). פרצוף כולל לחיים ומצח. שאר אברי הפנים אינם נדרשים בזיהוי אלא רק שלושה אלו (לחיים, מצח וחוטם).
ישנה מחלוקת ראשונים האם זיהוי הפנים עם החוטם נדרש גם כאשר גופו שלם וניתן לזהות על פי חלקים אחרים בגוף, או רק כאשר אין גופו שלם, ואז אומרים שזיהוי פנים מספיק, ובמקרה זה חייבים לזהות על פי שלושת הסימנים הללו.
סימנים אחרים בגופו של אדם המת, אינם מזהים באופן וודאי את המת, ולכן אינם יכולים להוות עדות על מיתתו.
זיהוי על פי פניו של אדם מוגדרת כזיהוי על פי טביעת עין, שהיא על פי רוב טובה יותר מזיהוי על פי סימנים. שו''ת רבי אליהו מזרחי מסביר זאת בהבדל בין ''אבחנה בחוש'' לבין ''אבחנה בשכל''. בטביעות העין אדם מזהה על פי חושיו שזהו האיש, לעומת הכרת על ידי סימנים, שם השכל אומר לו כי מדובר באותו אדם.
אין מעידין אלא עד שתצא נפשו, ואפי' ראוהו מגוייד, וצלוב, והחיה אוכלת בו.
עדות על מוות צריכה להיות ראייה מוות ממש, ולא מצבים לפני המוות, על אף שרוב רובם של הסיכויים שאדם זה ימות. כמו למשל, אדם חתוך כולו, או צלוב על עץ אשר דמו זב וניגר, או שראו חיה אוכלת את האדם, במצבים אלו ואחרים הדומים להם, כשהאדם עדיין לא מת, אין העדות על מיתה מתקבלת, שהרי יש סיכוי קטן שהוא ניצל מן המוות. זה ייתכן אם באו וחבשו את מכותיו, או שהורידו אותו מן העץ או שהצילוהו מן החיה.
אין מעידין אלא עד ג' ימים.
תנאי נוסף אומר תנא קמא שניתן להעיד רק אם לא עברו שלושה ימים מעת המיתה. לאחר מכן, הגופה משתנית והזיהוי הפך להיות לא וודאי.
ר' יהודה בן בבא אומר: לא כל האדם, ולא כל המקום, ולא כל השעות שוין.
רבי יהודה מסכים באופן עקרוני כי גופת המת יכולה להשתנות עד לבלי הכר, אך הוא חולק על קביעה קטגורית של שלושה ימים. אדם שמן, או כאשר מזג אוויר חם במיוחד, גופו נאכל מהר יותר. כמו כן ייתכן גם הפוך, אדם רזה במיוחד או שהגוף שורה במים ואין בו מכה, במקרים אלו הגוף משתמר יותר זמן. לכן פוסק רבי יהודה כי יש לדון כל מקרה לגופו, ולא לקבוע כלל לכל המקרים. חכמים קבעו כלל כיוון שהלכו לפי רוב המקרים, בהם גופה משתנית לאחר שלושה ימים.
 

מהו המסר

נתייחס לאבחנה המעניינת בין החוש והשכל שהוזכר לעיל. לפעמים אדם יכול לומר אני מרגיש או אני חש שאלו הם הדברים, למרות שאינו יכול להסבירם באופן שכלי ורציונאלי. ניתן אולי לומר כי כל עולם האמונה הוא חושי ולא ממש שכלי. אמנם נכון, היה גילוי שכינה במעמד הר סיני, והיו גילויים כאלו ואחרים בכל מהלך ההיסטוריה, אך בסופו של דבר אמונת האדם בבורא הכל יכול, משגיח ושומר עלינו, נותן שכר ועונש, זוהי אמונה בחוש – כך אנו מרגישים בחוש, בטביעת עין וכדו'. בשפה מודרנית קוראים לכך אינטואיציה,
ברבדים שונים של חיינו אנו משתמשים לא מעט באינטואיציה לקבלת החלטות, אף שאין הדבר נעשה במודע.
כמו כן בעולם החינוך אנו פועלים ועושים לא מעט לפי ''תחושות בטן'' שבמקרים רבים אינם מסתמכים על עובדות רציונאליות.
כפי שלמדנו היום, טביעת עין בדרך כלל, הינה חזקה יותר ובעז''ה נמשיך להסתייע בה בהחלטות טובות במהלך חיינו.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]