גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שכד מדור "עלי הדף"
מסכת יבמות
דף קכ ע"א
למה לא חשש יעקב אבינו כשהכיר את כתונת של יוסף שמא השאילה לאחר?
שנינו במשנה (קכ.): "אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו", והיינו שאין מעידין על המת - כדי להתיר את אשתו להינשא לאחר - רק אם ראו את פרצופו של המת עם חוטמו, אבל אם לא ראו את הפרצוף או שניטל חוטמו אין מעידין עליו, ואע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו של המת המתאימים לסימני גופו ובגדיו של הבעל, ומבואר בגמרא, שדבר זה תלוי במה שחקרו במס' בבא מציעא (כז.) לגבי אבידה, אי "סימנין דאורייתא" או "סימנין לאו דאורייתא", כי אם החזרת אבידה בסימנין היא מן התורה, ניתן לסמוך על סימנים גם בשאר דיני תורה, כגון לגבי איסורים - להתיר אשה להנשא, ואם נתינת סימנים אינה אלא תקנת חכמים, לא ניתן לסמוך על סימנים להתיר אשה להנשא. ורצו בסוגייתנו להוכיח ממתניתין: "למימרא דסימנין לאו דאורייתא", דלכן אין סומכים עדות "שיש סימנין בגופו ובכליו", כי סימנים אינם הוכחה מדין תורה. אכן בהמשך הגמרא מבואר דמתניתין אתיא גם אי סימנים דאורייתא, כדאיתא (שם ע"ב): "ולהך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא, הא קתני 'אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו', 'גופו' - דארוך (=גדול) וגוץ (=קטן), 'כליו' - דחיישינן לשאלה", וברש"י: "דאריך וגוץ - לאו סימנין נינהו. כליו - בגדיו שמא לאחר השאילן ואותו אחר מת וראוהו אלו וסבורים שזהו בעל הבגדים".
האחרונים דנו אודות הכתוב בכתונת של יוסף הצדיק (בראשית לז, לא-לג): "ויקחו את כתנת יוסף וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם. וישלחו את כתנת הפסים ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא הכתנת בנך הוא אם לא. ויכירה ויאמר כתנת בני חיה רעה אכלתהו טרף טרף יוסף", ואי 'חיישינן לשאלה', היאך הסיק יעקב אבינו ואמר: "כתנת בני חיה רעה אכלתהו טרף טרף יוסף", ולאחר מכן קרע שמלותיו ויתאבל על בנו ימים רבים, הלא יש לחשוש שהשאיל יוסף את הכתונת לאחר, ואותו אחר נטרף על ידי חיה רעה, וכמבואר בסוגייתנו.
והגה"ק בעל ה'ישמח משה' זי"ע חידש בזה בתשו' 'השיב משה' (אבה"ע סי' סג), דמה דחיישינן לשאלה אינו כי אם כשאין לנו אלא סימנים בלבד, אבל כשמכירים את הבגד בטביעת עין שפיר אפשר להעיד על פי טביעת עין של הבגד, ולא חיישינן לשאלה, וז"ל: "דנראה לי ברור דלכו"ע לא חיישינן לשאלה רק באין טביעות עין בבגדים, רק סימן אמצעי, דאז יש לחוש בלאו הכי דילמא איתרמי בגדים אחרים כמו כן בסימן זה, ואף אי קיימא לן סימנים דאורייתא ולא חיישינן ליה, היינו, משום דמסתבר טפי להיתר, מ"מ בצירוף חשש שאלה דאיכא שני צדדים להחמיר, והוי כספק ספיקא להחמיר, חדא דילמא איתרמי בגדים אחרים בסימן כזה, ואם תמצא לומר דבגדים אלו הם, מ"מ דלמא השאילן לאחר, ואותו אחר הוא הנמצא בהן, ואף דלכל ספק בפני עצמו לא חיישינן, משום דהוי חששות רחוקות, מ"מ כיון דאיכא שני צדדים להחמיר מצטרפין להיות ספק השקול, ולכך מחמירין... אבל ביש טביעות עין בהבגדים, דאז ודאי אלו הבגדים הן, ולא נשאר רק חשש שאלה לחוד, ולא חיישינן ליה".
וביסוד דבריו כתב בספרו 'ישמח משה' עה"ת (בפר' וישב) ליישב בטוב טעם בזה"ל: "והנ"ל על פי המבואר ביבמות דאיכא מאן דסובר סימנים דאורייתא, ואיכא מאן דסובר סימנים דרבנן, רק באבידה מפני תיקון העולם, ויתבאר שם דמאן דסובר סימנים דאורייתא, ודאי חייש לשאלה, והארכתי בתשובה, דדוקא לענין סימן חיישינן, דעל ידי סימן יש תרי חששות, דילמא איתרמי הסימן (=גם לאחֵר) וגם לשאלה, אבל כשמכיר בטביעת עין לא חיישינן לשאלה וכו'. ועל פי זה יתבאר הפסוק: 'ויכירה', רצ"ל שהכירה בטביעות עין 'ויאמר כתונת בני', אם כן ודאי 'חיה רעה אכלתהו', דאילו על ידי סימן, היה מקום לומר דילמא איתרמי, או דילמא שאל בגדיו לזולתו הנהרג ויוסף עודנו חי, משא"כ אחר שהכיר הכתונת בטביעות עין, ליכא למימר הכי, והבן".
יסוד דבר זה שבטביעת עין לא חיישינן שאלה, כתב גם ה'פני יהושע' (ב"מ כז: ד"ה אי חיישינן ועי' בתשובותיו ח"ב סי' סז), וכן הביא בשו"ת 'נודע ביהודה' (אבה"ע קמא סי' נא) בשם מהר"ם ברבי, וחולק עליו וסובר שגם בטביעת עין חיישינן לשאלה, ולפ"ז חוזרת הקושיא לקדמותה.
בספר 'באר מים חיים' כתב ליישב קושיא זו, ע"פ מה שדקדק בכפל לשון הפסוק (שם לז, כג): "ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתונת הפסים", וז"ל: "והנראה לי על פי המבואר בתשובת הראנ"ח (ח"א סי' עד) שאם אין מנהג אותו מקום ללבוש אותו מלבוש אלא הוא, לא חיישינן לשאלה ומעידין עליו וכו', עי"ש. [מדובר שם במצאו סמוך למת כובע שהיה רגיל ללבוש, וכתב הראנ"ח: "ולא שייך כאן לומר דניחוש לשאלה, דסוף סוף לא היה לובש אותה איש אחר, כיון שאין מנהג המקום ההוא ללבוש כובע כמוהו", ומובא ב'באר היטב' (אבה"ע סי' יז סקע"א)], וכזה עשו אחיו, כי אמרו בלבם אם נפשיטו מכל הבגדים להביא לאביו כל בגדיו, פן יאמר אביו בלבו אפשר ששאל כל בגדיו לאדם אחר ואותו אחר נהרג ולא יתייאש ממנו, ויחקור אחריו בדרישות וחקירות שונות עד שיתגלה לו הדבר בכל מקום שיהיה כי לא יאמר שחיה רעה אכלתהו, על כן נתחכמו שלא להביא לו רק את כתונת הפסים המיוחד לו לבדו, ואין דרך אחר ללבוש את זה, ומעתה יתייאש אביו ממנו, כי בזה ודאי לא שייך לומר שאחד שאל מאתו זה ויתוודע לו האמת שטרף טרף יוסף, וישתה עליו כוס של תנחומין, וישתקע הדבר ולא יתוודע לעולם כל ימי חיי אביו. וזה אומרו: 'ויפשיטו את יוסף את כתנתו', כלומר כתונתו המיוחד לו לבד, ואיזה הוא - 'את כתונת הפסים אשר עליו', שהוסיף לו אביו יותר על אחיו" (ועעו"ש פסוקים לב לג. וע"ע שו"ת 'חמדת שלמה' אבה"ע סי' לא; שו"ת 'נפש חיה' אבה"ע תקנת עגונות סי' ד; שו"ת 'צמח צדק' אבה"ע סי' נט; 'רביד הזהב' פר' וישב; שו"ת 'עצי חיים' סי' יא).
