לא התכוונתי / רפי זברגר

כתובות ו ע''א

הקדמה 

בדף הקודם דנה הגמרא באריכות בשאלה האם מותר לבעול בעילת מצווה בשבת. היו צדדים שונים לספק, ובתחילת הדף שלנו הובאה מחלוקת אמוראים לגבי הפסיקה:
בבי רב אמרי: רב שרי, ושמואל אסר; בנהרדעא אמרי: רב אסר, ושמואל שרי.
בבית מדרשו של רב פסקו כי רב התיר לבעול בשבת בעילת מצווה ושמואל אסר. בנהרדעא, מקום מושבו של שמואל פסקו בשם האמוראים בדיוק הפוך: רב אוסר לבעול בעילת מצווה בשבת, ושמואל מתיר.
אמר רב נחמן בר יצחק, וסימניך: אלו מקילין לעצמן, ואלו מקילין לעצמן.
רב נחמן מביא סימן כדי לזכור מה אמרו רב ושמואל לפי כל בית מדרש ואומר, כי כל בית מדרש פסק כי רבו מיקל. בבית המדרש של רב פסקו כי רב הוא המיקל ומתיר בעילה של מצווה בשבת. ובעירו של שמואל, כנראה בבית מדרשו, פסקו כי שמואל הוא המתיר בעילת מצווה.
יש לשים לב, שרב נחמן לא אומר כי כל בית מדרש ''חיפש'' את הקולות ומצא אותן אצל רבם, אלא הדבר מהווה רק סימן בעלמא, וכל בית מדרש פסק לפי העניין בלבד!
 

הנושא

ורב שרי? והאמר רב שימי בר חזקיה משמיה דרב: האי מסוכריא דנזייתא, אסור להדוקה ביומא טבא?
מקשה הגמרא על בית מדרש של רב (הדיון בגמרא נסוב על דעת בית מדרש של רב, אולי עקב הכלל ''הלכה כרב באיסורי''), ושואלת: כיצד ניתן לומר כי רב פסק שמותר לבעול בעילת מצווה, כנראה בגלל שהוא סובר דבר שאינו מתכוון מותר (אין לו מטרה וכוונה לקרוע את הבתולים), והרי מצאנו במקום אחר שרב פסק ''אינו מתכוון אסור''.
הפסק הנ''ל היה במקרה של סמרטוט המונח על נקב של גיגית – רב אסר להדק ביום טוב את הסמרטוט מפני איסור סחיטה, למרות שהוא מעוניין רק לסתום את החור, ולא מעוניין לסחוט. משמע: רב סובר ''דבר שאינו מתכוון אסור''.
בההוא אפילו רבי שמעון מודה, דאביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.
עונה הגמרא תשובה מוכרת בשיטת רבי שמעון הסובר ''דבר שאינו מתכוון מותר''. אביי ורבא אמרו שניהם כי רבי שמעון יודה לרבי יהודה במקרה שהתוצאה של הפעולה שאינו מתכוון אליה הינה הכרחית. הדוגמא לכך היא ''פסיק רישיה'', במובן שאם אדם מעוניין לחתוך ראש של עוף או בהמה, על מנת להשתמש בה לצרכים אחרים, והוא אינו מעוניין לגרום למות העוף. במקרה זה רבי שמעון מודה לרבי יהודה כי אין פטור של אינו מתכוון, וזאת כיוון שהתוצאה של מות העוף היא וודאית. אין שום אפשרות לחתוך את ראש העוף, ולהשאיר את העוף בחיים. לכן, למרות שהוא אינו התכוון להמית את העוף, רבי שמעון יודה לרבי יהודה כי הוא מתחייב, ואינו נפטר משום ''אינו מתכוון''.
כנ''ל אומרת הגמרא, גם במקרה של ''מסוכרתא דנזייתא'' (סחיטת הסמרטוט בנקב), שהרי גם שום הסחיטה הינה תוצאה הכרחית במקרה שמהדקים את הסמרטוט על הנקב, לכן שם רבי שמעון אסר להדק. מה שאין כן במקרה של בעילת מצווה, קריעת קרום הבתולים אינה תוצאה הכרחית ("ניתן לבעול בהטיה", כפי שנלמד בדף ו:), שכן ייתכן שלמרות הבעילה הקרום יישאר שלם, ולכן במקרה זה יש פטור של ''אינו מתכוון', ומותר לבעול בעילת מצווה.
והא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: הלכה כרבי יהודה, ורב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון;
ממשיכה הגמרא להקשות: והרי אמרו בשמו של רב במפורש כי הוא סובר כרבי יהודה ואוסר דבר שאינו מתכוון. אם כן, כיצד פסקו בבית מדרשו בשמו, כי מותר לבעול בעילת מצווה בשבת, והרי זה אינו מתכוון והיה צריך לאסור?
ורב חייא בר אבין מתני לה בלא גברי, רב אמר: הלכה כרבי יהודה, ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון!
רב חייא אמר במפורש (ולא בשם חכם אחר) כי רב סובר כרבי יהודה, ובכך מתחזקת הקושיא!
לעולם רב כרבי יהודה סבירא ליה, להך לישנא דאמר דם מיפקד פקיד - מקלקל הוא אצל הפתח, להך לישנא דאמר דם חבורי מיחבר - מקלקל בחבורה הוא.
עונה הגמרא כי אפשר לומר כי רב אוסר ''אינו מתכוון'' כרבי יהודה, ולמרות זאת יכול להתיר לבעול בעילת מצווה בשבת, באחת משתי אפשרויות שעלו בדף הקודם:
• על פי הלשון הסוברת כי דם הבתולים הינו ''אסוף'' בגוף האשה, ולכן אין פה איסור חבורה. ולמרות שרב סובר כרבי יהודה ואוסר דבר שאינו מתכוון, אך אם הוא מקלקל בעשייתו, הרי שגם רבי יהודה אינו מחייב. קריעת קרום הבתולים הינה ''קלקול'' לשיטה זו, ולכן רב מתיר לבעול בעילה של מצווה.
• על פי הלשון הסוברת כי דם בתולים מחובר, ויש לכאורה איסור חבלה בקריעת קרום הבתולים, אך אם הוא מקלקל בפעולתו, הרי שאין איסור דאורייתא. לכן, רב יכול לסבור כרבי יהודה, אך להתיר בעילת מצווה כיוון שיש קלקול לאשה בקריעת הבתולים (אין היא נקראת יותר ''בתולה''), ולכן גם לשיטה זו יכול רב להתיר בעילת מצווה. 
 

מהו המסר

 ההערה בסוף הרקע, כי תלמידי רב ותלמיד שמואל לא חיפשו קולות של רבם (אלא דברי רב נחמן אינם אלא סימן בעלמא), מלמדת אותנו לשים לב ולא לייחס משמעות לא נכונה לאנשים.
יש נטייה לייחס לאנשים כיוונים שליליים, ולומר כי הם טעו, עשו מעשה לא נכון וכדומה. מדין "לימוד זכות" על אנשים הגונים, בוודאי על רבנים ומורי הוראה, יש להקפיד מאוד, שלא לייחס אליהם כוונות לא טובות, בעיקר כאשר הדבר לא וודאי במאה אחוזים.
 עיקרון של פסיק רישיה המוכר והידוע בעצם מלמד אותנו כי אדם אינו יכול ''להתחבא'' מאחורי טענה של ''אינו מתכוון'' כאשר התוצאה הינה וודאית. נשאל אותו: כיצד לא התכוונת, אם כל בר מינן יודע שהתוצאה היא הכרחית?
לכן, בוודאי יתחייב אדם על תוצאה וודאית, אף שאולי אינו מעוניין בה, מכיוון שהיא תיקרה בכל מקרה.
נפסק בשולחן ערוך כרבי שמעון בדבר שאינו מתכוון, גם באיסורים אחרים (שאינם הלכות שבת), ולכן טענה זו קבילה ומתקבלת. אך כאמור, אם התוצאה הינה הכרחית, אף לרבי שמעון מתחייבים על המעשה.
ילד ואף מבוגר הטוענים ''לא התכוונתי לתוצאה'' יש לבחון בכל מקרה, האם אמנם התוצאה לא הכרחית, ואז, ורק אז ניתן לקבל את הטענה.
  

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]