צורך ייחודי לאדם / רפי זברגר

כתובות ז ע''א

הקדמה 

לאחר דיון שהיה בגמרא לגבי בעילת מצווה בשבת, האם אסורה או מותרת, מביאה הגמרא מספר פסקים של חכמים.
 

הנושא

רב יהודה שרא למיבעל בתחלה ביום טוב.
רב יהודה התיר לבעול בעילת מצווה ביום טוב. הגמרא דנה האם רב יהודה התיר גם בשבת או לא:
אמר רב פפי משמיה דרבא: לא תימא ביום טוב דשרי, הא בשבת אסור, דהוא הדין דאפילו בשבת נמי שרי, ומעשה שהיה כך היה.
רב פפי אמר בשם רבא, כי רב יהודה מתיר גם בשבת, והלכה נאמר לגבי יום טוב, כיוון שכך קרה למעשה.
רב פפא משמיה דרבא אמר: ביום טוב שרי, בשבת אסור.
רב פפא חולק על רב פפי וסובר כי רב יהודה מתיר רק ביום טוב, אך אוסר לבעול בעילת מצווה בשבת.
אמר ליה רב פפי לרב פפא: מאי דעתיך? מתוך שהותרה חבורה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך, אלא מעתה, מותר לעשות מוגמר ביום טוב, דמתוך שהותרה הבערה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך!
רב פפי מנסה להבין את סברת רב פפא ושואל: האם היתר בעילת מצווה ביום טוב, למרות שנעשית חבורה, היא על פי הכלל ''מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך''. כלל זה נלמד במסכת ביצה וקובע כי אם מלאכה הותרה באופן אחד לצורך אוכל נפש ביום טוב, הרי שהיא הותרה גם באופנים אחרים, שאינם לצורכי אוכל נפש. ורב פפי כנראה חולק על כלל זה, ולכן מקשה על רב פפא ואומר לו: אם אתה סובר כלל זה, נוכל ללמוד על פי אותו כלל, שיהיה מותר ''לעשות מוגמר'', דהיינו לשרוף בשמים לצורך הכנסתם לבגדים על מנת לעשות ריח טוב, מתוך שהתרנו להבעיר לצורך עשיית אוכל ביום טוב, ודין זה אינו נכון, שהרי אנו פוסקים שאין לשרוף מוגמר ביום טוב.
אמר ליה, עליך אמר קרא (שמות י''ב, ט''ז): וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם - דבר השוה לכל נפש.
רב פפא ענה לרב פפי מתוך הפסוק בפרשת בא, מקור דין של היתר אוכל נפש ביום טוב. שם נאמר כי ההיתר של מלאכה לצורך אוכל נפש הוא רק בדבר השווה לכל נפש, כלומר, רק מלאכה שכולם נוהגים בה כמו בעילה, אבל מוגמר הוא רק ל''אנשים מפונקים'', כלשון רש''י, ולכן נאסרה ביום טוב.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אלא מעתה, נזדמן לו צבי ביום טוב, הואיל ואינו שוה לכל נפש, הכי נמי דאסור למשחטיה!
רב אחא מתייחס לתשובת רב פפא ואומר לרב אשי: לפי עיקרון זה, שצריך להיות ''דבר השווה לכל נפש'', אם אדם ישחט דבר שאוכלים אותו רק מתי מעט, כמו צבי למשל, הרי לפי דברים אלו, אסורה עליו שחיטתו, והרי אנו יודעים שההלכה לא מבדילה בין בעלי החיים, וכל מיועד לאכילה, אף אם אינו מצוי כל כך מותר לשחוט אותו.
אמר ליה: אנא דבר הצורך לכל נפש קאמינא, צבי צריך לכל נפש הוא.
נסביר את תשובת רב אשי המעניינת לפי הסברו של הרשב''א. העיקרון המנחה האם הדבר ממלא צורך של רוב בני אדם ולא האם הוא מצוי בפועל אצל רוב בני אדם. מכיוון שהצבי ממלא צורך של אכילה, וצורך זה קיים אצל כל בני אדם, לכן מותר לשוחטו ביום טוב, למרות שספציפית צבי אינו נאכל לרוב בני אדם. מה שאין כן במוגמר, שם גם לא קיים צורך אצל רוב בני אדם להכניס ריח טוב בבגדים, לכן נאסר ביום טוב.
 

מהו המסר

האבחנה הדקה שלמדנו זה עתה מתוך הסברו של הרשב''א מעמידה לנו פוקוס ביחס לצרכי בני אדם. זוהי נקודה חשובה מאוד ביחסים בינאישיים ובמיוחד בנושאי חינוך. לפעמים מתעורר צורך מסוים אצל ילדנו, שהוא ''אינו מקובל אצל הרבה אנשים'', אלא משהו מיוחד וייחודי לו. לעומת הלכות יום טוב, שם התרנו רק צורך הקיים אצל רוב בני אדם, הרי שבנושאי חינוך אנו מחויבים להתייחס לצורך אישי במלא הרצינות והחשיבות, אף שאינו קיים אצל רוב בני אדם.
כל אדם נברא בצלם, ולכל אחד יש אפיק וייעוד מיוחד וייחודי משלו, לכן, בנושאי חינוך והשקפה (ואולי גם ביחס לנושאים אחרים), כל אדם הוא עולם ומלואו, הדורש התייחסות רצינית ומלאה לכל צרכיו.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]