חוויה / רפי זברגר

כתובות טו ע''ב

הקדמה 

בסייעתא דשמיא אנו מתחילים ללמוד את הפרק השני של המסכת המתחיל בשלהי הדף. הרישא של המשנה הראשונה עוסקת בספק אם אדם נשא אשה בתולה ואז במותו או כאשר מגרשה מקבלת האשה כתובה על סך מאתיים זוז, או שנשאה כשהייתה אלמנה, ואז במותו או בגירושין מקבלת רק מנה (מאה זוז).
 

הנושא

נלמד את חלקה הראשון של המשנה:
האשה שנתארמלה או שנתגרשה, היא אומרת בתולה נשאתני, והוא אומר לא כי, אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע - כתובתה מאתים
האשה טוענת שהייתה בתולה ותובעת מאתיים בכתובתה, והוא, או יורשיו לאחר מותו טוענים כלפיה שהיה הייתה אלמנה ולכן מוכנים לתת לה רק מנה. אם יש עדים שראוה שיוצאת לחתונה עם בעלה (שנפטר או שגירשה) בהינומא (צעיף ש''מתנמנמת'' בו הכלה, לפי הסבר רבי יוחנן בגמרא) או ששער ראשה היה פרוע ולא מכוסה, הרי אלו סימנים לכך שהייתה בתולה (בנישואי אלמנה לא נוהגים מנהגים אלו) ולכן תיגבה עתה מאתיים זוז.
אם אין עדות כזאת, עליה להוכיח באופן אחר שאמנם הייתה בתולה, אחרת תגבה רק מאה מנה, שכן היא רוצה ''להוציא'' מידי בעלה או יורשיה, והמוציא מחברו עליו הראיה.
רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף חילוק קליות ראיה.
רבי יוחנן בן ברוקה מוסיף עוד אופן ''הוכחה'' על נישואי בתולה, ואומר כי אם חילקו שם קליות, שגם הוא סימן מובהק לנישואי בתולה, שהרי לא נוהגים כך בנישואי אלמנה, גם במקרה זה גובה מאתיים בכתובתה.
הראשונים על המקום מביאים את קושיית הירושלמי מדוע לא הוסיפו עוד אפשרות הוכחה של מועד החתונה. שהרי למדנו בתחילת המסכת, כי בתולה נישאת ביום רביעי ואלמנה ביום חמישי, ולכאורה לפי זה, אם הנישואין ביום רביעי כתובתה צריכה להיות מאתיים ואם הנישואין היו ביום חמישי כתובתה צריכה להיות מנה.
ישנן מספר תירוצים שהמשותף לכולם שאין זה ''סימן מובהק'' שהרי ישנן גם בתולות הנישאות בימים אחרים, למשל כאשר יש בתי דין קבועים בכל ימות השבוע. מנגד, ישנן גם נשים שאינן בתולות הנישאות ביום רביעי, כגון כשאדם "בטל ממלאכה", לכן אין זו הוכחה ניצחת שאפשר לגבות בעטיה ממון מן הבעל או מן היורשים.
יש תשובה נוספת, מעניינת ומרתקת המובאת בשיטה מקובצת:
ועוד שהרבה אינן זכורים לימים רבים יום הנשואין, אבל זכורין אם יצאת בהינומא אם לא. ע"ד כאן שיטה ישנה:
בשם ''שיטה ישנה'' אומרים כי העדויות המוזכרות במשנה הן עדויות שאנשים זוכרים אותם היטב. העובדה שהאשה יצאה בהינומא, או שחילקו קליות בחתונה, משאירה רושם ואנשים זוכרים זאת, אבל אם החתונה הייתה ביום רביעי או ביום חמישי אנשים אינם זוכרים. לפי הסבר זה, יש לומר כי ככל הנראה לא יימצאו עדים שיעידו על יום החתונה, כיוון שעובדה זו נשכחת מליבם של אנשים. 
 

מהו המסר

הסבר שלמדנו בשיטה מקובצת בשם ''שיטה ישנה'' מלמדנו לימוד גדול בחינוך, וגם לנושאים אחרים בחיים.
מה אנשים זוכרים? אילו דברים נחרטים בליבותיהם של אנשים מתוך אירועים שהם חווים במשך חייהם?
לפי הסבר ''שיטה ישנה'' האירועים שיש בהם ''חוויה'', הם החודרים ללב ונשארים שם. הרגע המרגש שבו האשה מתכסה בהינומא על ידי הבעל, הוא רגע מלא עוצמה ורגש. רגע בו אנשים רואים את שני בני הזוג בהתרגשות גדולה ועוצמתית, רגע זה נשאר ונחרט בליבותיהם של המלווים בחתונה.
כמו כן, אם יש ''בלגן'' שבו נזרקים קליות על הזוג, אשר גם הם גורמים לשמחה יתרה לבני הזוג, הם האירועים שאנשים זוכרים גם לאחר תקופה ארוכה,
מה שאין כן ''עובדה יבשה'' של יום החתונה, האם נערכה ביום רביעי או חמישי, אינה נשמרת ונזכרת בלב האנשים.
נקודה זו מלמדת אותנו כמה חשובה החוויה בחינוך הילדים. כמה חשוב לגרום להם חוויות בחייהם, כמה חשוב להביא אותם לאירועים בעלי משמעות ומרשימים וחודרים ללב, הכל כדי שיזכרו אותם למשך שנים רבות, וישימו בליבם על חשיבות אותם אירועים.
התורה בעצמה מלמדת אותנו עיקרון זה, למשל במצוות הקהל, אשר נכתבה בספר דברים (פרק ל''א, פסוקים י'-י''ג):
וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם: הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
אירוע הקורה אחת לשבע שנים, שכולם מחכים ומצפים לו. כל המשפחה מתרגשת לקראתו ומכינה את עצמה במובנים רבים, לקראת העלייה לרגל של חג הסוכות בשנה שלאחר השמיטה.
כולם יחד עולים לירושלים ומתאספים לשמוע, לראות ולחוות אירוע זה. מביאים את כל המשפחה, נשים, ילדים ומבוגרים. שומעים את קריאת התורה הנקרא בפי המלך והרבנים החשובים, ועל ידי כך חווים את החשיבות הרבה שכולם נותנים לתורה הקדושה ולקיום מצוותיה באהבה ובשמחה.
אירוע כזה ושכמותו לא נשכחים מליבות הילדים גם כאשר יגדלו, ואז - יביאו בעצמם את ילדיהם לאירועים דומים. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]