מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
האיסור לבעל תשובה לסכן את חייו לצורך כפרת חטאיו
הרב צבי שפיץ
כתובות ל ע"ב
כתוב בגמ' בכתובות (ל:) שאע"פ שארבע מיתות ביה"ד בטלו, כי אין לנו בזמן הזה סנהדרין ודיינים שמוסמכים לדון דיני נפשות, אולם עדין נשאר דין שמים שדנים בו את אותם אנשים שמחויבים באחת מארבע מיתות ביה"ד עבור חטאם, אם לא עשו בינתיים תשובה. והגמ' מפרטת מקרים שאנשים מתו בטרגדיות שונות, שבמקרים מסוימים הדבר נבע כעונש משמים על עבירות חמורות שעשו במזיד, שעונשם הינו מיתה.
אמנם נדגיש, שאין להסיק מגמ' זו, שכל המתים באופנים המוזכרים בגמ', מתו בגלל חטאם בעוון חמור שמחייב מיתת ביה"ד, וישנם בשמים חשבונות נוספים לגבי כל מקרה.
והנה דנו הפוסקים, האם לאדם שחטא בחטאים חמורים שעונשם מיתה, מותר מרצונו בתור תשובה וכפרה על חטאיו, להמית את עצמו באחד מסוגי המיתות שכתובות בגמ' התואמות לחטאו החמור. וכמו כן, אם הרג את עצמו לצורך תשובה, האם דינו כמאבד עצמו לדעת או לא.
והנה מבלי להיכנס לדון בראיות שכל צד מביא לדבריו, נביא להלן את המסקנה ההלכתית העולה מרוב הפוסקים, וכפי שגם הכריע בנידון זה החיד"א בספרו ברכי יוסף יו"ד (סי' שמה ס"ק ג) וע"ש, עם תוספת ביאור.
א. אסור לאף אדם להרוג את עצמו כדי לכפר על החטאים שעשה. ואפילו אם בזמן הסנהדרין מי שחטא בחטאים אלו, לאחר ששני עדים כשרים התרו בו, עונשו היה מיתה באחת מארבעת המיתות הכתובות בתורה.
ב. בזמן חז"ל, מבואר בגמ' ובמדרשים מקרים שבהם היו חוטאים שהחליטו להרוג את עצמם, מבלי לשאול תחילה את גדולי ישראל שבדורם, ועשו זאת על דעת עצמם בלבד ככפרה על חטאיהם.
אמנם בדיעבד לאחר שמתו מחמת רצונם האמיתי לכפר על חטאם או חטאיהם החמורים, כמו שהעידו משמים ע"י בת קול, או באופנים אחרים. אע"פ שנהגו שלא כדין, אולם הם לא נחשבו כמאבדים את עצמם לדעת, ומתאבלים עליהם, והם נקברים יחד עם שאר מתי ישראל הכשרים.
כמו כן, מובא בחז"ל שאותם הבודדים במיתתם כיפרו על חטאם, וזכו לחיי עולם הבא.
אולם אין להקיש מהם לגבי החוטאים בזמן הזה מסיבות שונות ומהותיות. ולכן נשאר בעינו האיסור לאבד את עצמו לדעת בכל אופן שהוא, אפילו למטרת כפרת חטאים חמורים. וכל שכן שחמור הדבר אם האיבוד לדעת נובע – מחמת כשלון והפסדים בתחומים אחרים. וגדול עוונו מנשוא.
ג. מובא בגמ' בקידושין (פא:) מקרה חריג של אמורא קדוש שהתנהג בקדושה ובפרישות מיוחדת, שהיתה נדירה גם בדורו. ובגלל שחשב שנכשל בחטא, שלכל היותר עונשו כרת ולא מיתת ביה"ד, בכל זאת סיכן את חייו והכניס את עצמו לתנור עם אש חיה, כדי שבמיתתו יכפר על חטאו. אולם משמים שמרו עליו, והצילו אותו, כי התברר לו בודאות שלא חטא. ובכל זאת, הצער על מחשבתו לחטוא, והסיגופים שעשה לתקן זאת, גרמו בסוף למיתתו.
והנה ברור שאין ללמוד ממקרה חריג זה לימינו. כי אין שום השוואה בין האמורא המופלג בקדושתו ששרתה עליו רוח הקודש בכל מעשיו בתמידות, ושהרגיש, שאפילו אם רק פגם במחשבתו – חייו אינם חיים יותר, ונחשב כבר כמת. לאנשים אחרים בדורו, וכל שכן בדורנו, שאין לנו שום הבנה והשגה בדרגתו הגבוהה.
ד. בזמן הזה הדרך היחידה והמועילה לכפר על חטאי האדם, ואפילו שהיו חמורים ביותר הינה – ע"י עשיית תשובה בהתאם לחומרת החטאים.
ה. עשיית התשובה הינה אישית ומותאמת לכל אחד כפי חטאיו, מצבו, כוחותיו הגשמיים, והרוחניים, ועוד דברים. ולשם כך צריך החוטא לפנות לאחד מגדולי התורה וההוראה שבדור שיורה לו מה לעשות.
ו. בדרך כלל עקב חולשת הדורות, והעובדה שרוב החוטאים היו שוגגים ונחשבו כתינוקות שנשבו במקומות זרים מבלי שידעו את תורת הבורא ית"ש, לכן מאד מקילים ביחס לתיקון חטאי העבר, ומתרכזים בעיקר בחלק של עשה טוב מכאן ואילך. כלומר, בשיפור המעשים הטובים, בלימוד תורה, תפילה, נתינת צדקה, ועשיית חסד. וביחס לכפרה על חטאי העבר, שיאמר וידוי ותחנונים בתפילה, ויעשה פעולות שונות באופן סביר - כדי להימנע מלהגיע למצב שבו ייגרר החוטא למעשיו בעבר.
יעזור ה' שבקרוב ממש יתקיים בנו יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם.
