חששות סביבתיים / רפי זברגר

כתובות כו ע'א-ע''ב 

הקדמה 

לאחר דיונים שהתפרסו על מספר דפים ביחס לחזקת כהן, חוזרת הגמרא לדון על המשנה בדף כ''ג: והפעם על המחלוקת המשולשת בסיפא של אותה משנה:
רבי יהודה אומר: אין מעלין לכהונה על פי עד אחד;
רבי יהודה פוסק כי אם יש עד אחד המעיד על חזקת כהונה לא מעלים על פיו את האדם להיות כהן.
אמר רבי אלעזר: אימתי? במקום שיש עוררין, אבל במקום שאין עוררין - מעלין לכהונה על פי עד אחד;
רבי אלעזר מסכים שלא מעלים לכהונה על פי עד אחד, כאשר יש עוררין על אותו העד, אבל אם אין עוררין - הוא סובר כי ניתן להעלות לכהונה גם על פי עד אחד. רבי יהודה כנראה חולק וסובר כי בכל מקרה לא מעלים על פי עד אחד.
רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן: מעלין לכהונה על פי עד אחד.
רשב''ג כנראה מסכים לרבי אלעזר שאם יש ערער אין להאמין לעד אחד, ולכן לא ברורה במה הוא חולק על רבי אלעזר. הגמרא תדון על כך ויתואר בגוף המאמר. 
 

הנושא

רשב"ג היינו רבי אליעזר!
זו תמיהתנו על המשנה, במה חולקים שני התנאים האחרונים?
וכי תימא ערער חד איכא בינייהו, דרבי אליעזר סבר: ערער חד, ורשב"ג סבר: ערער תרי,
מנסה הגמרא לומר כי אולי מחלוקתם תלויה בשאלה איזה ערער יכול להפקיע את עדותו של עד אחד. האם מספיק ערעור של עד אחד וזו סברת רבי אלעזר, ואילו רשב''ג סובר שערעור אינו מפקיע עדות של עד אחד אלא אם כן מדובר בשני עדים.
האמר רבי יוחנן: דברי הכל אין ערער פחות משנים!
דוחה זאת מיד הגמרא מכוח דבריו של רבי יוחנן הפוסק כי כולם מסכימים שאין ערעור בפחות משניים. אם כן, חוזרת השאלה למקומה, במה חלוקים רבי אלעזר ורשב''ג.
אלא הכא במאי עסקינן - דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, ונפק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא ואסקיניה, ואתו בי תרי ואמרי בן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא,
הגמרא מעמידה את המשנה באוקימתא מאוד ברורה ומצומצמת: הייתה חזקה עליו שאביו כהן, ומכוח חזקה זה העמידוהו לכהונה. לאחר מכן יצא קול שהוא בן גרושה ובן חלוצה, אשר משמעותו שהוא חלל ופסול לכהונה (הנולד מפסולי כהונה נחשב לחלל), בעקבות קול זה הוציאו אותו מכהונתו (אמנם לא פוסלים אדם על פי קול, אבל הוא מערער את החזקה ולכן בית דין מבקשים לבדוק את הנושא, ולשם כך הורידוהו מכהונתו בינתיים, עקב ''מעלה עשו ביוחסי כהונה'').
לאחר מכן הגיע עד אחד והעיד שהוא כהן, ועל פיו החזירו אותו לכהונה. בהמשך הגיעו שני עדים אשר ''חיזקו את הקול'' והעידו שהוא בן גרושה ובן חלוצה, ושוב הורידו אותו מכהונתו על סמך עדותם. לבסוף הגיע עד רביעי והעיד שהוא כהן כשר. והגמרא מסבירה:
ודכולי עלמא - מצטרפין לעדות, והכא במיחש לזילותא דבי דינא קמיפלגי, תנא קמא סבר: כיון דאחתיניה לא מסקינן ליה, חיישינן לזילותא דבי דינא; ורשב"ג סבר: אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה, ולזילותא דבי דינא לא חיישינן.
כולם (רבי אלעזר ורשב''ג) מסכימים כי העד הרביעי מצטרף לעד הראשון, ואז נוצר מצב של ''תרי ותרי''. שני עדים מול שני עדים, ובמקרה זה ''מעמידים אותו על חזקתו'' ולכן לפי זה לכאורה היה צריך להחזיר אותו לכהונתו. אלא שיש מחלוקת אחרת בין רבי אלעזר לרשב''ג בנושא האם חוששים לזילות של בית הדין או לא. רבי אלעזר חושש לזילות בית הדין, אחרי שהם הורידו מכהונתו פעמיים, על סמך הקול, ועל סמך שני העדים. ואילו רשב''ג לא חושש לזילות זו, ולכן פוסק שיש להחזירו לכהונתו. (זהו הסברו של רש''י לזילות בית הדין, ויש ראשונים הסוברים שזילות לפי רבי אלעזר קיימת גם אחרי פסק אחד של בית הדין).
מתקיף לה רב אשי: אי הכי, אפילו תרי ותרי נמי!
על אוקימתא זו שואל רב אשי, אם יש חשש לזילות בית הדין, לכאורה גם אם היו שני עדים אשר מעידים יחדיו היינו צריכים לחשוש לחשש זה. הוא מסכים לאוקימתא באופן כללי, אך מסביר את מחלוקת התנאים באופן אחר:
אלא אמר רב אשי: במצטרפין לעדות קמיפלגי,
מחלוקתם היא האם העד הרביעי מצטרף לעד הראשון או לא, וזה תלוי במחלוקת תנאים בברייתא אחרת:
ובפלוגתא דהני תנאי; דתניא: אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד, ר' יהושע בן קרחה אמר: אפי' בזה אחר זה; ואין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהם כאחד, ר' נתן אומר: שומעין דבריו של זה היום, וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו.
רבי נתן סובר כי עדים יכולים להצטרף לאותה עדות גם אם עדותם מתפצלת למספר ימים, וזו סברת רשב''ג במשנתנו, ואילו תנא קמא בברייתא סובר כי עדות של שני עדים חייבת להישמע יחדיו, וזאת סברת רבי אלעזר במשנתנו.
 

מהו המסר

דיון לגבי חשש לזילותא דבי דינא באוקימתא השנייה של הגמרא בעצם מעמידה את השאלה עד כמה להיות נאמנים לדבר, מבלי ''לחשוש ל'בושות'', הגם שהם בושות ביחס לבית הדין. רבי אלעזר לא מתעלם מחששות אלו, ופוסק לפי אוקימתא זו בניגוד ''להלכה צרופה'', ואילו רשב''ג ''הולך ישר'' ופוסק לאור כללי הלכה ברורים, מבלי להכניס מרכיבים נוספים.
חששות אלו קיימים אצל כולנו חדשות לבקרים. אנו מסתפקים האם לעשות משהו מסיבות של ''איך זה ייראה'', או ''מה אנשים יחשבו עלינו'', או ''האם זה מתאים למצב, לאנשים בסביבה'' ועוד כהנה וכהנה.
אמנם אין להתעלם ממרכיבים אלו, שהרי ''בתוך עמנו אנו חיים'' אך נראה לעניות דעתי, שיש לשאוף לעשות דברים בלב שלם ובנפש חפצה (ושמחה) ולנסות להקטין ולהנמיך עד כמה שאפשר חששות אלו. כיוון כזה מצריך ביטחון עצמי בדרך, ונכונות גם ללכת בניגוד לתלם של הסביבה, ולכך אנו שואפים ולקראת זו רצוי לנתב את דרכנו. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]