הרבונו של עולם לא בוזז / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
כתובות נ ע"א
א"ר אילעא: באושא התקינו, המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש.
יש לפעמים תחושה שערבי ההתרמה, המצ'ינג, או הקבצנים שדופקים בדלת, כבר נעשים בלתי נסבלים. לא ניתן להוציא את כל הממון על אחרים. ומלבד זאת הרי ישנה הסוגיה שלנו שקובעת באופן ברור: אין להוציא יותר מחומש מההכנסות על הצדקה. אם כך, מה לעשות? לתרום בכל זאת, נגד דברי הגמרא?
תשובה חדה כתער לשאלה זו ושאלות מעין אלו, מביא רבי אברהם חיים מזלוטשוב (אורח לחיים, פרשת תרומה, ד"ה או יאמר ויקחו) בשמו של הבעל שם טוב הקדוש.
הוא מדייק את דברי הגמרא ואומר: לא כתוב בגמרא שהתורם אל יתרום, אלא המבזבז אל יבזבז, והבזבוז המדובר איננו רק הוצאה מיותרת, אלא הוא יותר מכך. משום שהמילה "יבזבז" מגיעה מאותו השורש של המלה "בזה", היינו גניבה או גזל.
לכן, כאשר אדם חושב לעצמו שהצדקה שהוא נותן לשני היא גניבה ממנו. זה הכסף שלו, הוא שייך לו, והשני כופה עליו גזילה במסווה של צדקה, אז אומרת לו הגמרא: אל תתן יותר מחומש. תשאיר גם "לעצמך" מעט כסף.
אולם, כאשר יש לאדם המבט הנכון על ענייני הצדקה: שהם הזכות הגדולה ביותר שהוא יכול לזכות לה, אזי אין זה בגדר מבזבז, והוא יכול וצריך לתת הרבה יותר מחומש.
וכתוספת על דבריו של הרבי מזלוטשוב, ניתן להביא את דבריו של בעל התניא (אגרת הקודש, סימן י) שנותן עצה כיצד לתרגל את עצמנו לתת צדקה המרובה מחומש, ואומר שכאשר האדם נמצא במצב של סכנת חיים פיזית, הוא איננו חושב לעצמו שזה בזבוז לתת לרופא פלוני את התשלום שהוא רוצה כדי שיציל אותו, משום שהוא יודע שלתשלום הזה יהיו השלכות מיידיות על חייו ממש.
על זו הדרך, קובע בעל התניא, על האדם לחשוב על כל מטבע לצדקה שהוא נותן, וגם על אלו שעוברות את החומש, שבמטבעות הללו הוא קונה את "חיי נפשו", הוא מציל את חייו הרוחניים, ואולי אף הפיזיים, וכך הוא לא יחוש שמדובר ב"ביזה", וגם לא ב"בזבוז", אלא ייתן בשמחה ועוד יאמר על כך תודה גדולה.
