לא להגזים / רפי זברגר

כתובות נ ע''א

הקדמה 

בדף הקודם ובדף של היום אנו למדנו בשם רבי אילעא על שלש תקנות שתיקנו באושא. הגמרא מוכיחה כי שתי התקנות הראשונות לא נתקבלו להלכה, והשלישית ככל הנראה נפסקה להלכה.
במאמר זה ננסה למצוא את ההקשר בין שלושת התקנות. 
 

הנושא

1. מר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא: באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים.
בנושא תקנה זו הרחבנו במאמר על הדף הקודם והסברנו כי התקנה חייבה אדם לזון את ילדיו עד גיל מצוות. בנים עד גיל שלש עשרה ובנות עד גיל שתים עשרה.
ציינו שם כי ילדים הקטנים מגיל שש בכל מקרה חייבים לזונם, תקנת אושא זו הוסיפה וקבעה כי גם מגיל של ועד גיל בר/בת מצווה יש לכוף לזון. הגמרא כאמור קבעה שאין הלכה לפי תקנה זו, אך סייגה ואמרה שמדובר רק במקרה ואין לאבא אמצעים לזון את ילדיו, אך אם בית דין אומדין אותו שיש לו אמצעים, הרי הוא מחויב ואף כופים אותו על כך.
2. אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש: באושא התקינו, הכותב כל נכסיו לבניו - הוא ואשתו נזונים מהם.
תקנה זו שנלמדה בשלהי הדף הקודם קובעת כי אם אדם נתן בחיו את כל נכסיו לבניו, למרות שהבעלות עברה לידי הילדים, ולמרות שהאבא עדיין יכול לעבוד ולפרנס את אשתו, הרי האבא ואשתו (גם אם היא אינה האמא של הילדים) רשאים לזון מנכסים אלו.
3. אמר רבי אילעא: באושא התקינו, המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש.
התקנה האחרונה שהוזכרה קובעת שאדם לא יכול לתת לצדקה יותר מחמישית. בנתינתו הראשונה יכול להעניק עד חמישית מכל נכסיו, ומכאן ואילך יכול לתת מכסימום חמישית מרווחיו (תוספות). מטרת התקנה כדי שאדם לא ייהפך להיות נצרך בעצמו, אם אמנם ייתן יותר ממגבלה זו.
נצעד מהסוף להתחלה ונראה כי כל התקנות מלמדות אותנו כלל בסיסי בחיים, שלא להגזים.
ברור שהתקנה האחרונה אשר מגבילה את סכום הצדקה שלנו לחמישית מנכסים או מהרווחים אומרת לנו לא להגזים אלא לחשוב גם על עצמנו בעת שאנו מבקשים לתת לאחרים. אמנם יש לאדם זה רצון עז לעזור ולסייע לאחר, אך עם כל זאת, הוא חייב לא לשכוח את עצמו. לכן אסרו עליו לנתת יותר מחמישית מהנכסים/רווחים, כדי שהוא לא ייהפך בעצמו לנזקק ונצרך.
התקנה השנייה עוסקת באדם אשר ''הגזים'' והקנה בחיו את כל נכסיו לבניו, דבר שגרם לו להישאר בחוסר כל.
למרות שעדיף שאדם לא ינהג כך, ולא ייתן בחיו את כל הנכסים לילדים, הרי שהתקנה קובעת שבמקרה זה גם הילדים לא צריכים להגזים. הם לא יכולים למנוע מלזון את אביהם ואשתו, שהרי הם קיבלו ממנו מתנה, וחייבים לכל הפחות לזון את נותן המתנה ואשתו, מאותם הנכסים שהם זכו בהם.
התקנה הראשונה קובעת כי אדם מחויב לזון את ילדיו לפחות עד גיל מצוות, שהרי אדם שהביא ילדים לעולם, מגדל ומחנך אותם, ובסופו של דבר אינו מורשה להתעלם מצורכיהם הבסיסיים ביותר ולא לזון אותם. התקנה אומרת לו שלא להגזים בקטע השלילי, ומחייבת אותו לזון את ילדיו עד הגיל שבו הם יכולים אולי לדאוג לעצמם (בזמן הגמרא ייתכן שהילדים כבר יצאו לעבודה מגיל מצוות, וכך יכלו לדאוג לעצמם, תופעה שלא קיימת היום). 
 

מהו המסר

עיקרון זה שלא להגזים לשום כיוון וללכת תמיד ב''שביל הזהב'' נקבע כבר על ידי הרמב''ם בספריו השונים. ההנחיה היא ללכת בדרך האמצע, ולא להגזים לשום כיוון, בכל מידה ומידה של האדם, ובכלל בחיים.
כלל זה חשוב מאוד בהתוויית מידותיו של האדם, אך נכון וראוי בכל דרך ומנהג שנוהג בו האדם.
נצטט בנושא זה את פתיחתו של הרמב''ם בפרק רביעי מתוך שמונה פרקים לרמב''ם על מסכת אבות, אשר כותרתו היא "ברפואת חולי הנפש":
המעשים הטובים - הם המעשים השווים, הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רע: האחת מהן - תוספת, והשנית - חסרון. והמעלות - הן תכונות נפשיות וקנינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות: האחת מהן - יתרה, והאחרת - חסרה. מן התכונות האלה יתחיבו הפעולות ההן.
והמשל בו: הזהירות, שהיא מידה ממוצעת בין רוב התאוה ובין העדר הרגש ההנאה. הזהירות היא מפעולות הטובות. ותכונות הנפש, אשר תתחיב ממנה הזהירות - היא מעלת המידות. אבל רוב התאוה - הוא הקצה הראשון. והעדר הרגש ההנאה לגמרי - הוא הקצה האחרון, ושניהם רע גמור. ושתי תכונות הנפש, אשר מהן יתחייב רוב התאוה, והיא: התכונה היתרה. והעדר ההרגשה, והיא: התכונה החסרה - שתיהן יחד פחיתויות מפחיתויות המידות.

ומוסיף עוד הרמב''ם שם באמצע הפרק, על הטעויות שיכולות להיות לבני אדם בהחשיבם הליכה קיצונית לצד אחד כדרך חיובית ואף יתנו לה ציון לשבח. הרמב''ם מזהיר מכך בלשונו החדה והיפה:

והרבה פעמים יטעו בני אדם באלו הפעולות ויחשבו אחד מהקצוות - טוב ומעלה ממעלות הנפש. פעמים יחשבו הקצה הראשון - טוב, כמו שיחשבו המסירה לסכנות - מעלה, ויקראו המוסרים-עצמם-לסכנות: גיבורים. וכשיראו מי שהוא בתכלית זאת המידה, רצוני לומר: שמוסר עצמו לסכנות ומוסר עצמו למיתה בכוונה, ופעמים ינצל במקרה- יחשיבוהו בזה ויאמרו עליו שהוא: גיבור. ופעמים יחשבו הקצה האחרון שהוא טוב, ויאמרו על פחות הנפש - שהוא: סבלן. ועל העצל - שהוא: שמח בחלקו. ועל נעדר הרגש ההנאות לעבי טיבעו - שהוא: נזהר, כלומר: ירא חטא. ועל זה המין מן הטעות יחשבו גם כן הפיזור ויתרון טוב הלב מן הפעולות הטובות - וזה כולו טעות. ואמנם ישובח באמת הממוצע, ואליו צריך לאדם שיכון וישקול פעולותיו כולם תמיד עד שיתמצעו.  
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]