גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שלא מדור "עלי הדף"
מסכת כתובות
דף נ ע"א
"באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" – תקנה זו נתקנה באושא דווקא
אמר רבי אילעא, באושא התקינו, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, תניא נמי הכי, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות וכו' (נ, א).
אושא היתה אחת הגליות שגלתה לשם הסנהדרין, כאמרם ז"ל (ר"ה לא:), ובהיותם שם תיקנו חכז"ל תקנות שונות, ואחת מהן היא ש"המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", ומצינו בספרי קודש שביארו באר היטב שייכותה של תקנה זו לגלות אושא דווקא, כי לא במקרה היא.
תחילה נביא דברי ה'יערות דבש' (ח"ב דרוש יד), שבראשית דבריו האריך לדבר אודות ההבדל בין השפעת מזוני בזמן שבית המקדש היה קיים לבין אחרי החורבן, דבזמן שביהמ"ק היה קיים היו מזונות עם ישראל תלויין ביד הקב"ה בעצמו, שהיה יושב וזן ומפרנס את ישראל מדי יום ביומו, אבל אחרי החורבן נמסרו בני ישראל תחת השפעת המזל, ולכפרת עוונותיו התרבה בהם העניות.
ומבאר בזה מה ששנינו (סוטה מח.): "משחרב ביהמ"ק בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה מישראל", וביארו בגמ' (שם:): "אמר רבי יצחק, אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב"ה, דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר, כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה", וז"ל: "... כי בזמן הבית לא היו דואגים על מחר, כי בכל יום היה אחר חצות מזונות מהקב"ה חדשים לבקרים, אבל לאחר חורבן, המזונות תלוי במזל, וא"כ מי שטרח הוא יאכל בזעת אפו ורוב יגיעה, ופשיטא שצריך לדאוג ממה נאכל למחר, וזהו 'משחרב בית המקדש פסקו אנשי אמנה', שאמרו מה נאכל למחר".
ומסיק: "ובזה תבין 'באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש', למה תקנו דוקא אז, אבל ידוע כי באושא היו תיכף אחר החורבן, כמבואר בגמרא דר"ה, ביו"ד מסעות שגלתה סנהדרין, ע"ש, ולכך מקודם בזמן הבית שהיה הקב"ה קוצב מזונות יום ביומו, ואין לדאוג על מזונות מחר, היה רשות לבזבז כמה שירצה, כי מה נפקא מינה במזונות הנותרים, והוי כמו שאמרו (שו"ע יו"ד סי' רמט ס"א) בעת מיתה מותר לבזבז, אבל אח"כ שחדלו מזונות מה', ונזונים על ידי מזל, וצריכים לדאוג על מזונות להבא, תקנו מבלי לבזבז ביותר, לבל יצטרך לבריות, ואתי שפיר", ע"כ דברי ה'יערות דבש'.
והנה, ידוע חידושו של בעל התניא זי"ע ב'אגרת התשובה' (פ"ג) דתקנה זו לא נאמרה לגבי נתינת צדקה לכפרת עוונות, וזל"ק: "... אכן כל זה באדם חזק ובריא שאין ריבוי הצומות מזיק לו כלל לבריאות גופו, וכמו בדורות הראשונים, אבל מי שריבוי הצומות מזיק לו, שאפשר שיוכל לבא לידי חולי או מיחוש ח"ו כמו בדורותינו אלה, אסור לו להרבות בתעניות אפי' על כריתות ומיתות בי"ד, ומכל שכן על מצות עשה ומצות ל"ת שאין בהן כרת... ומכל שכן מי שהוא בעל תורה שחוטא ונענש בכפליים, כי מחמת חלישות התענית לא יוכל לעסוק בה כראוי, אלא מאי תקנתיה, כדכתיב (דניאל ד, כד) 'וחטאך בצדקה פרוק', וכמו שכתבו הפוסקים (עי' שו"ע או"ח סיד' שלד סכ"ו ובמג"א סקל"ד) ליתן בעד כל יום תענית של תשובה ערך ח"י ג"פ וכו' והעשיר יוסיף לפי עשרו וכו', כמ"ש המג"א הלכות תענית (סי' תקסח סקי"ב)", וממשיך וכותב: "ואף שיעלה לסך מסויים אין לחוש משום 'אל יבזבז יותר מחומש', דלא מקרי בזבוז בכי האי גוונא, מאחר שעושה לפדות נפשו מתעניות וסיגופים, ולא גרעא מרפואת הגוף ושאר צרכיו, ולפי שמספר הצומות המוזכרים בתקוני תשובה... רבו במאד מאד, לכן נהגו עכשיו כל החרדים לדבר ה' להרבות מאד מאד בצדקה, מחמת חלישות הדור דלא מצו לצעורי נפשם כולי האי".
בהקדמה זו מבאר ה'אגרא דפרקא' (אות קפז) שייכות תקנה זו לאושא דווקא, וז"ל: "אמרו ז"ל 'באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש', כבר ידעת כי דברי רז"ל לא במקרה הוא, וכשמבואר בדבריהם מקום ושעה, הכל לצורך וללמדנו דעת, כי דבריהם דברי אלקים חיים, ונראה לי על פי מה שמצאתי ראיתי בכתבי מה"ר זלמן שניאור זצ"ל, דהא דאמרינן אל יבזבז יותר מחומש, הוא דוקא במי שלא חטא ונותן צדקה לקיים מצות צדקה אזי יש לכל מצוה גבול, משא"כ במי שחטא ונותן צדקה להמשיך על עצמו אור נערב מבחינת 'סובב כל עלמין' (עיי"ש טעמו ונימוקו), אין לדבר שיעור, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ולא יהיה גרע רפואת הנפש מרפואת הגוף, דהנה ברפואות הגוף בודאי לא אמרינן שלא יבזבז יותר מחומש, כי 'וחי בהם' כתיב (ויקרא יח, ה), ע"כ תוכן דבריו", וכתב ה'אגרא דפרקא': "והגם שיש לי הרהורי דברים בזה על פי הדין, עם כל זה נראה שדבריו מקובלים".
וממשיך וכותב: "ונראה לפי זה, דהנה כשעברו ישראל את הירדן היו נענשים גם על הנסתרות, מתורת ערבות (עי' ירושלמי סוטה פ"ז ה"ה), ואם כן הגם שידע האדם בעצמו שלא חטא, וגם קיים מצות תוכחה בחבריו, עכ"ז כיון שנענשים גם על הנסתרות אין מקום לתקן גבול לצדקה, כי מי יודע עונות הנסתרים, ומחוייב כל אחד מישראל לתקן הפגם במצות צדקה מבלי גבול, ואיתא בירושלמי (שם), דביבנה יצתה בת קול אין לכם עסק בנסתרות, השי"ת ויתר לישראל ערבות הנסתרות (הביאו זה התוס' בסוטה דף [לד. ד"ה עודם]), וא"כ כיון שהאדם יודע בעצמו שלא חטא, ויודע שקיים מצות תוכחה במה שראה בעיניו מחבריו, ועל הנסתרות שוב לא נכנסו בחק הערבות, א"כ יש מקום לתקן גבול וקצבה למדת הצדקה, על כן באושא דוקא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש', כי הסנהדרין גלו מיבנה לאושא, וכשכבר נתבשרו ביבנה אין לכם עסק בנסתרות אז התקינו באושא גבול לצדקה, ממילא אשמעינן בזה דהתקינו דוקא באושא, דזאת התקנה היא דוקא למי שאינו מצטרך לכפרה, אבל מי שמצטרך לכפרה אין שיעור לדבר וכדברי הרב הנ"ל, נראה לי".
