מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

גדר חיוב מזונות האב לילדו הקטן

הרב צבי שפיץ

כתובות סה ע"ב

כתוב בגמ' כתובות (סה:) דרש רב עולא רבה, אע"פ שאמרו שאין אדם זן את בניו ובנותיו כשהם קטנים, אבל זן – קטני קטנים עד גיל שש ע"כ. כלומר, ישנו חיוב על האב לזון את בניו, ובנותיו עד סוף גיל שש, כמבואר בב"ח אהע"ז (סי' עא, ס"ק ב).

מחלוקת הראשונים בטעם חיוב האב לזון את בנו הקטן

נחלקו רבותינו הראשונים, האם הסיבה שחכמים חייבו את האב לזון את בנו הקטן נובעת - בגלל שחייב במזונות לאמו, והיות והילד הקטן גדל אצל אמו, והרי אם האמא תראה שאין לילדה מה לאכול, מרחמנותה על בנה – תתן לו את האוכל שלה, ואז לא יהיה לה מה לאכול. מאחר והבעל חייב במזונות אשתו, לכן מחמת האם חייבוהו לזון את בנו הקטן, וכך סובר הר"ן על הרי"ף (כח: ס"פ אע"פ). ואולי יש קצת ראיה לדבריו מדברי רש"י (דף סה: סוף ד"ה יוצא בעירוב בנו) וע"ש.

ויש שאמרו שתקנת חכמים זו נעשתה - כחוב נפרד על האבא לזון את ילדו הקטן, ללא קשר עם חיוב מזונותיו לאם הילד. וכך סובר המהר"ם מרוטנבורג שהובא בטור אהע"ז (סי' עא, א).

הנפקא מינה לדינא בין הדעות שנחלקו

ויש נפקא מיניה לדינא בין השיטות כגון:

א – אם הבן נולד מפנויה, מכיון שאינו חייב במזונות האם, לדעת הר"ן – פטור האב מלזון את בנו הקטן. אולם לדעת שאר הראשונים שפוסקים כמהר"ם מרוטנברוג – חייב האב לזון את בנו הקטן.

ב – אם אשתו אם הילד נפטרה, לר"ן – יפטר מלזון את בנו. ולשאר הראשונים – יתחייב לזונו.

והנה גם הר"ן סיים את דבריו שם וז"ל: אבל לא ראיתי לראשונים ז"ל שאמרו כן עכ"ל. משמע שגם הר"ן מסכים שכל הראשונים שלפניו חלקו על דבריו, וסוברים כמו המהר"ם מרוטנבורג, שחיוב מזונות האב לבנו הקטן, אינו קשור כלל לחיוב מזונותיו לאשתו. וכן כתב בפירוש בדרכי משה הארוך והקצר על הטור שם (ס"ק א) וז"ל: ומתשובת הרא"ש (כלל יז, סי' ז), ומשו"ת הריב"ש [שהיה תלמידו הגדול של הר"ן, [סי' מא] משמע – שלא סוברים כדעת הר"ן ע"כ.

ונוסיף עוד, שדברי השו"ת הנ"ל מתייחסים למקרה, שנולד הבן מפנויה, ששניהם פסקו, שאם האב מודה שהבן הזה ממנו – הוא חייב לזון אותו, למרות שאינו חייב במזונות אמו. דברי הרא"ש והריב"ש הובאו להלכה בשו"ע אהע"ז (סי' עא, ד) ללא שום חולק וע"ש. וגם בחלקת מחוקק שם (ס"ק א), ובבית שמואל (ס"ק א) נקטו להלכה שהעיקר כדעת המהר"ם מרוטנבורג. וכן באבני מילואים שם (סי' עא, א) נקט כך להלכה, והוכיח שם, שזוהי גם דעתם של הרי"ף, והרמב"ם וע"ש בראיותיו.

הכרעת הראשונים והפוסקים כדעת מהר"ם מרוטנבורג

מסקנת הדברים, לדעת כל רבותינו הראשונים והפוסקים [למעט הר"ן] החיוב שתיקנו חז"ל על האב לזון את בנו ובתו הקטנים עד סוף גיל שש שנים, הוא - חיוב עצמי לטובת הילד, ואפילו אם לילד יש כסף רב שירש או קיבל במתנה ממשפחת אמו, ושאין לאביו רשות להשתמש בו, גם במקרה זה למרות שהילד הינו עשיר, כתב המהר"ם מרוטנבורג, שהאב חייב לזונו עד תום גיל שש. מאחר ואין החיוב לזון את בנו הקטן נובע מהלכות צדקה לעניים, אלא זהו חיוב עצמי שהטילו חז"ל על האב לזון את בנו הקטן. משא"כ החיוב שחז"ל הטילו על האב לזון את בנו מגיל שבע שנים ומעלה – נובע מהלכות צדקה, ולכן אם לבנו יש כסף מצד עצמו - איננו עני, ובמקרה זה פטור האב מלזונו.

לפי"ז קשה על האגרות משה

לאור האמור, לא זכיתי להבין את דברי הגאון בעל שו"ת אגרות משה זצ"ל ביורה דעה (ח"א סי' קמג) שנקט כדברי הר"ן בניגוד לכל האמור לעיל, ובפרט שגם הר"ן כתב, שהראשונים לא הסכימו עמו. והנה האג"מ מביא ראיה לדבריו מהגמ' בכתובות (סד:) שם כתוב, שהבעל חייב לתת לאשתו סעודה נוספת כדי לפרנס את האורחים העניים שיבואו לביתם. ולכאורה קשה, שהרי אין חיוב על הבעל לתת לאשתו כסף או אוכל שתחלק לצדקה? אלא ע"כ, כתב האג"מ, שהטעם הוא, בגלל שהדרך שאם הבאים לביתם הם עניים, נותנים להם לאכול, וממילא אשתו מעצמה תתן להם את המזונות שלה, ואז לא ישאר לה מה לאכול, והרי הבעל חייב במזונות אשתו. לכן חז"ל חייבו את הבעל להוסיף לאשתו עוד סעודה עבור האורחים. ולפי"ז טוען האג"מ, שמכאן ראיה לר"ן, שמהטעם הזה תיקנו חז"ל שחייב האב לזון את בנו.

ביאור שיטות הראשונים והפוסקים שחלקו על מסקנתו

ולכאורה כמדומה שעכ"פ שאר הראשונים הבינו אחרת את חיוב הגמ' לזון את האורחים. שהרי מבואר שם בגמ' (סא.) שהטיפול של האשה באורחים – הוא חיובו של הבעל מחמת מנהג המקום. וכמו שכתב שם רש"י בד"ה פרחי, לפי שבמקום שיש בני בית רבים – נוהגים להתארח עוברי דרך ע"כ. ולפי"ז טוען הבעל לאשתו, מכיון שנשאתי אותך שנגור בעיר על דעת המנהג שקיים שם, לכן את חייבת לטרוח גם בכל צורכי האורחים שמגיעים לביתנו, שנודדים ממקום למקום. ובמקביל טוענת לו אשתו, מכיון שבגללך אני חייבת לטרוח עבור האורחים, והרי ודאי שמנהג המקום אינו מטיל עלי חיוב זה, כי אני משועבדת רק לך, ורק עליך כבעל הדירה מוטל החיוב להכניס את העניים לביתנו, לפיכך תתן לי אוכל כדי לזון אותם, ואין חיוב זה קשור כלל למה שאתה מחויב מחמת הכתובה לזון אותי, אלא שרק באופן הזה כשתיתן לי אוכל עבור האורחים תוכל לחייב אותי לטרוח עבורם.

כמו כן מה שהביא בשו"ת האג"מ הנ"ל ראיה מלשון הרמב"ם (פ' יב מאישות, הל' ד) שכתב, שכשם שאדם חייב במזונות אשתו – כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים, עד שיהיו בני שש שנים. משמע לכאורה מדבריו כדברי הר"ן שחיוב מזונות ילדיו קשור למזונות אמם. כבר דחה זאת באבני מילואים (סי' עא, א), שדימוי הרמב"ם מתייחס רק לדין, שכשם שהחיוב של הבעל במזונות אשתו הינו חיוב גמור, ואינו תלוי בשום דבר אחר, ולכן גם אם אשתו עשירה מופלגת חייב במזונותיה. כך חיוב האב במזונות ילדיו הקטנים הינו חיוב עצמי, וקיים גם אם ילדיו הינם עשירים, ויש להם ממה להתפרנס בלעדי אביהם, ואינו מתייחס כלל לנידון של הר"ן וע"ש. לאור האמור, כמדומה שנשארת בעינה הכרעת כל הראשונים, והפוסקים שהובאו לעיל - שנקטו כדעת המהר"ם מרוטנבורג.