אירוסי מעוברת / כתובות ס ע"א-ע"ב
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
במסכת יבמות (דף יב ע"ב) נידונה ברייתא העוסקת בשלוש נשים שההריון עלול להוות סכנה עבורן:
"תני רב ביבי קמיה דרב נחמן, שלש נשים משמשות במוך: קטנה, מעוברת, ומניקה. קטנה – שמא תתעבר ושמא תמות, מעוברת – שמא תעשה עוברה סנדל, מניקה – שמא תגמול בנה וימות...".
נראה שחכמים הבינו שיש סכנה בעיבורן של הנשים הנזכרות, ולכן קבעו שהן רשאיות, ואולי אף חייבות, לשמש במוך כדי שלא יתעברו, ותיקנו גם מספר תקנות נוספות שנועדו למנוע את הסכנה (ראה בדברינו לדף ל"ט). אם אישה מניקה תיכנס להריון, יש חשש שהיא לא תוכל להניק את בנה, וחלב האם חיוני ביותר לתינוק היונק, כפי שנאמר במסכת יבמות (קיד ע"א) "סתם תינוק מסוכן אצל חלב". ייתכן שהסיבה לכך שמותר למינקת לשמש עם בעלה למרות חשש זה היא שאם היא תתעבר, הבעל יקנה עבור הוולד את המזון הדרוש לו, אך אם מדובר באדם אחר, שאינו אביו של התינוק, ייתכן שהוא לא ירצה להאכיל את בנו של הבעל הקודם, ולכן גזרו חכמים שאסור לאישה מניקה להתארס או להינשא עד שהוולד יהיה בן עשרים וארבעה חודשים, כדי למנוע מצב שבו לא יהיה לתינוק מה לאכול כאשר אין אפשרות לתת לו תחליף לחלב האם או שהתחליף עשוי שלא להספיק לו:
"תנו רבנן: מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדש – הרי זו לא תתארס ולא תינשא עד עשרים וארבעה חדש".
אם כן, מדוע אסרו חכמים על המניקה להתארס בתוך עשרים וארבעה חודשים ללידה? הרי לפני הנישואין אין חשש שהיא תתעבר! ייתכן שגזרו זאת אף על אירוסין מחשש שמא אם תתארס, היא עלולה גם להינשא.
