סייעתא דשמיא / רפי זברגר

כתובות ס ע''א-ע''ב

הקדמה 

למדנו במשנה בדף הקודם על חובות האשה לבעלה, נלמד את הרישא של משנה זו:
ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת, ואופה, ומכבסת, מבשלת, ומניקה את בנה, מצעת לו המטה, ועושה בצמר.
אלו המלאכות העיקריות שאשה מתחייבת לעשות לבעלה: לטחון קמח עבורו, לאפות ולבשל בשבילו, לכבס את בגדיו, להניק את בנה ממנו, להציע לו את המטה ולעשות לו בצמר. 
 

הנושא

הגמרא דנה כמו מי סוברת המשנה ביחס לחובת ההנקה של בנה ממנו. במסגרת דיונים אלו מצוטטת הברייתא הבאה:
תנו רבנן: מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדש - הרי זו לא תתארס ולא תינשא עד עשרים וארבעה חדש, דברי רבי מאיר, ורבי יהודה מתיר בשמונה עשר חדש.
מחלוקת תנאים מתי מותר לאשה מינקת שמת בעלה, להתארס ולהינשא מחדש בעודה מינקת. לרבי מאיר אסור לה להתארס במשך שנתיים, ולרבי יהודה שנה וחצי (שמונה עשר חודשים). שורש מחלוקתם נובע מהשאלה ממתי תינוק יכול להפסיק לינוק מבלי שיאונה לו רע, מחשש שמא תתעבר מבעלה השני ואז תיאלץ לגמול את בנה מהנקה, ובעלה החדש לא יסכים לקנות לו מצרכים הנדרשים לגדילתו של התינוק.
אמר רבי נתן בר יוסף: הן הן דברי בית שמאי הן הן דברי בית הלל, שבית שמאי אומרים: עשרים וארבעה חדש, ובית הלל אומרים: שמונה עשר חדש.
רבי נתן בן יוסף תולה מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה במחלוקת בית שמאי ובית הלל. רבי מאיר סובר כבית שמאי כי יש להמתין שנתיים, ורבי יהודה סובר כבית הלל שיש להמתין שנה ומחצה.
אמר רבן שמעון בן גמליאל: אני אכריע, לדברי האומר עשרים וארבעה חדש - מותרת לינשא בעשרים ואחד חדש, לדברי האומר בשמונה עשר חדש - מותרת להנשא בחמשה עשר חדש, לפי שאין החלב נעכר אלא לאחר שלשה חדשים.
רבן שמעון בן גמליאל ''מוריד'' מכל אחת מהדעות שלושה חודשים, כיוון שגם אם תינשא לבעל השני ותתעבר ממנו, הרי שבמשך שלושה חודשים ראשונים עדיין ניתן להניק חלב תקין. לכן, לשיטת רבי מאיר ובית שמאי, יכולה להתארס כבר לאחר עשרים ואחד חודשים, ולשיטת רבי יהודה ובית הלל לאחר חמשה עשר חודשים. המילה "להכריע" ביחס לדברי רבן שמעון בן גמליאל לא כל כך מתאימה לדבריו, ואמנם יש גורסים ''אפרש'' במקום ''להכריע''.
אמר עולא: הלכה כרבי יהודה. ואמר מר עוקבא: לי התיר רבי חנינא לשאת לאחר חמשה עשר חדש.
עולא פסק כרבי יהודה, ואמנם מר עוקבא נהג כפירוש רבן שמעון בן גמליאל והתיר לשאת אישה כבר לאחר חמשה עשר חודשים.
מספרת הגמרא סיפור הנוגע לשאלה זו:
אריסיה דאביי אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: מהו ליארס בחמשה עשר חדש?
אריסו של אביי שאל את אביי אדונו האם מותר ליארס כעבור חמשה עשר חודשים?
אמר ליה: חדא, דרבי מאיר ורבי יהודה - הלכה כרבי יהודה, ועוד, בית שמאי ובית הלל - הלכה כבית הלל, ואמר עולא: הלכה כרבי יהודה, ואמר מר עוקבא: לי התיר רבי חנינא לשאת לאחר חמשה עשר חדש, כל שכן דאת ליארס.
ענה לו אביי שלפי כל כללי פסיקה הידועים יש להתיר להתחתן כעבור חמשה עשר חודשים. שהרי במחלוקת של רבי מאיר ורבי יהודה – הלכה כרבי יהודה. וכן: במחלוקת בית הלל ובית שמאי – הלכה כבית הלל. ובנוסף לכל אלו, עולא ציטט את פסקו של רבי חנינא שהתיר להתחתן כעבור חמשה עשר חודשים, ולכן בוודאי שמותר להתארס כעבור זמן זה.
כי אתא לקמיה דרב יוסף, אמר ליה, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: צריכה להמתין עשרים וארבעה חדש, חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו;
לאחר פסקו זה של אביי הגיע לרב יוסף רבו, וסיפר לו כי כך פסק. אמר לו רב יוסף שלמרות כל כללי הפסיקה הנכונים שנהג על פיהם, במקרה זה דווקא הלכה כרבי מאיר שיש להמתין עשרים וארבעה חודשים (פחות שלושה חודשים כפירושו של רבן שמעון בן גמליאל), וזאת על פי הכלל: "הלכה כרבי מאיד בגזירותיו''.
רהט בתריה תלתא פרסי, ואמרי לה פרסא בחלא, ולא אדרכיה.
הבין אביי כי הוא טעה ולכן רץ לתפוס את אריסו שלש פרסאות (שנים עשר מיל, בערך שנים עשר קילומטר!), ויש אומרים שרץ פרסה (כארבעה קילומטר) על החול (יותר קשה לרוץ) , אך לא השיגו ולא הצליח לומר לו על טעותו.
אמר אביי, האי מילתא דאמור רבנן: אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה, לא משום דמיחזי כאפקירותא, אלא משום דלא מסתייעא מילתא למימרא,
אביי הרגיש רע עם הסיפור הנ''ל, ולאור זאת הזכיר מימרא של חכמים המורה לתלמיד שלא להורות הלכה במקום שהרב נמצא, גם לא בהלכות פשוטות כמו היתר של ביצה בתבשיל שבושל עם חלב חמוץ עם לחם (כותח), שלגבי תערובת זו (ביצה וכותח) אין ספק כי אין איסור בשר בחלב (ביצה אינה מוגדרת כבשר). אביי מסביר מדוע אין לתלמיד להורות גם בדברים פשוטים אלו: לא בגלל ש''נראה כחוצפה'', כאשר התלמיד קיבל הסמכה להוראה מרבו, אלא בגלל ''שאין לתלמיד סייעתא דשמיא'' כשפוסק במקום שהרב נמצא. ומסיים את דבריו בדוגמא של הסיפור שלנו:
דהא אנא הוה גמירנא ליה להא דרב ושמואל, אפילו הכי לא מסתייעא לי מילתא למימר.
אביי מתוודה ומספר כי שמע מרבו, רב יוסף, את הפסק של רב ושמואל, אך שכח אותו בזמן אמיתי - לא הייתה לו סייעתא דשמיא.
 

מהו המסר

כמה ''טבעי'' והגיוני כי רב אשר קיבל הסמכה, ומקבל שאלה הלכתית, יפסוק הלכה כפי הכללים והלימודים שלמד. אך בכל אופן מלמדנו אביי, שאם רבו של הרב נמצא בקרבת מקום, הרי שיש להפנות את השואל לרבו ולא לפסוק בעצמו.
נלמד מכך צניעות וענווה: אנו לא יודעים הכל, ואפילו בנושא שאנו בטוחים כי יש לנו את כל הידע והמידע, גם אז ייתכן ששכחנו דבר מה, טעינו באבחנה וכן הלאה. אנו זקוקים ומבקשים סייעתא דשמייא בכל מהלך במשך חיינו.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]