עולה עימו ואינה יורדת עימו / כתובות סא ע"א
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
סוגייתנו עוסקת במקורו של דין "עולה עימו ואינה יורדת עימו", שלפיו על הבעל לדאוג לאשתו על פי אורח החיים שהיא הורגלה אליו בבית הוריה קודם הנישואין או אורח החיים שהורגלה במסגרת הנישואין – הטוב מביניהם:
"עולה עמו ואינה יורדת עמו. אמר רב הונא: מאי קראה? 'והיא בעולת בעל' – בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל. ר' אלעזר אמר: מהכא – 'כי היא היתה אם כל חי", לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה".
לעיל בדף מח ע"א נחלקו תנא קמא ורבי יהודה בהגדרת הכלל "עולה עימו ואינה יורדת עימו": לדעת תנא קמא, כלל זה נאמר רק ביחס לחיובי הבעל כלפי אשתו בחייה, אך לאחר מיתתה הוא חייב לקבור אותה לפי מידתה, ולא לפי מידתו. ר' יהודה, לעומת זאת, סבור שהבעל חייב גם לקבור את אשתו לפי המידה הגבוהה יותר, ואם מידתה היא להיקבר עם שני חלילים ומקוננת – עליו לספק זאת.
לכאורה, שיטת רבי יהודה מסתברת: מדוע לחלק בין חיוב הקבורה לשאר החיובים שהבעל חייב לאשתו, שבהם ודאי נאמר "עולה עימו ואינה יורדת עימו"? אפשר להסביר זאת על פי הסוגיה להלן בדף סב (ע"א), שבה אנו למדים כי דין זה חל רק כאשר בני הזוג חיים ביחד, ואם כן, אפשר שלאחר מות הבעל האישה כבר אינה "עולה עימו", משום שאינם חיים יחדיו. אולם מסוגיה אחרת עולה דעה הפוכה, ולפיה הבעל חייב לספק את צורכי אשתו לפי רמתו אפילו לאחר שהלך למדינת הים.
אפשר ליישב את הסתירה בין הסוגיות על פי דברי 'מראה הפנים' על הירושלמי בפרקנו (הלכה ו'), המבחין בין שתי הילפותות שבסוגייתנו:
"ונראה דנפקא מינה בין אלו הלימודים, דמקרא דרב הונא איכא למימר דווקא בחייו, דשייכא לומר בעלייתו של בעל, ומקרא דר' אלעזר אפילו לאחר מיתה, דלחיים נבראו ולא לצער".
על פי רב הונא, שלמד מהפסוק "והיא בעולת בעל", מסתבר שדין "עולה עימו"
שייך דווקא בחובות הקשורות לאישות, ולא לממון, ואילו לפי רבי אלעזר, שלמד מהפסוק "כי היא הייתה אם כל חי", מסתבר שדין זה יכול לחול על כלל החיובים של הבעל כלפי אשתו, ובכללם אף חיובים ממוניים.
על פי הבחנה זו אפשר גם להסביר את יסוד מחלוקתם של תנא קמא ורבי יהודה: תנא קמא סבור שהדין "עולה עימו" נכון רק ביחס לאישות, וכיוון שלאחר מיתה אין אישות – גם דין "עולה עימו" בטל, ואילו רבי יהודה סבור שדין זה נאמר ביחס לכל החיובים הקשורים לנישואין, ולכן הוא נוהג גם לאחר מיתה.
