מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

נתינת צדקה לשם כבוד

הרב צבי שפיץ

כתובות סו ע"ב

כתוב בגמ' בכתובות (סו:) שרבי יוחנן בן זכאי ראה לאחר חורבן בית השני, את בתו של נקדימון בן גוריון העשיר מלקטת מרוב עוניה שעורים מהפסולת של בהמות הערבים. ושאל אותה למה אבד כל כספו של אביה? וענתה לו, מכיון שלא נתן צדקה כראוי. ושאלה הגמ', הרי כשנקדימון יצא מביתו לבית המדרש, היו פורסים מתחת רגליו מידי יום יריעות של משי שעליהן הלך, ואח"כ לקחו אותן העניים ומכרום כדי להתפרנס מהן. רואים שנקדימון – כן נתן צדקה? ומתרצת הגמ' שני תירוצים א – שאכן הוא נתן צדקה, אולם לפי עושרו הרב – היה צריך לתת הרבה יותר. ב – שנתן את הצדקה לשם כבוד.

והקשה המהרש"א על התירוץ השני שבגמ', שמשמע שאפילו אם נתן צדקה כראוי, אולם מכיון שנתן לשם כבודו ולא לשם מצוות צדקה – נענש שאיבד את כל ממונו. והרי מבואר בגמ' בראש השנה (ד.) שהנותן צדקה כדי שיחיה בנו – הרי זה צדיק גמור. א"כ מוכח שאפילו כשנתן שלא לשמה, בכל זאת אין זה מגרע מקיום המצוה? ותירץ שנתינת צדקה עבור שאר המטרות – אין בכך חסרון בקיום המצוה. משא"כ אם נותן לשם כבוד – זה גרוע, כפי שמבואר בתוס' בפסחים (נ: ד"ה וכאן) ע"כ.

הכרעת התוס', שניתן לתת צדקה לשם כבוד

ולענ"ד לא זכיתי להבין את דברי רבינו המהרש"א. שהרי בחמישה מקומות בש"ס תוס' שואלים את אותה שאלה. שבגמ' בפסחים (נ:) כתוב אמר רב יהודה אמר רב – לעולם יעסוק אדם בתורה – ובמצוות – אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ואילו בגמ' בברכות (יז.) כתוב שהעושה שלא לשמה – נח לו שלא נברא? ובארבע מקומות מתרצים התוס' את אותו יסוד בברכות (יז. ד"ה העושה), תענית (ז. ד"ה וכל העוסק), נזיר (כג: ד"ה מתוך), וסוטה (כב: ד"ה לעולם). שרק כשלומד תורה או עושה מצוות כדי לקנטר את חבירו, במקרה זה עדיף היה שלא יוולד. משא"כ כשלומד תורה או מקיים מצוות כדי שיכבדו אותו – נחשב שקיים את המצווה באופן של – שלא לשמה. ועליו אמר רב יהודה בשם רב – שלעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה. ורק בתוס' בפסחים (נ:) שהביא המהרש"א כתוב, שגם לשם כבוד, עדיף שלא יעשה את המצוה.

עכ"פ לפי דברי ארבעת התוס' שצויינו – אין שום חסרון לתת צדקה לשם כבוד, ואדרבה עדיף לעשות כך, אע"פ שאין זאת המעלה הגדולה בעשיית המצוה, אלא נחשבת בגדר – שלא לשמה. ומעשים בכל יום, שגדולי ישראל במשך כל הדורות כיבדו את הנדבנים על תרומתם הגדולה ללימוד תורה ולצורכי העניים בכתב, ובעל פה. כאשר הם יודעים שזהו רצונו של הנדבן לקבל כבוד על תרומתו. ואינם חוששים שע"י כך הם מכשילים אותו באיסור, וגורמים לו לאבד את כל ממונו. וע"כ שקבעו שההלכה היא כדעת ארבעת התוס', שצדקה שניתנת גם לשם כבוד – הינה רצויה. וא"כ חוזרת קושיית המהרש"א, למה איבד נקדימון את ממונו הרב בגלל שנתן צדקה לשם כבוד?

למה הגמ' לא הביאה ראיות נוספות שנקדימון נתן צדקה?

כמו כן לענ"ד קשה, למה הגמ' בכתובות (סו:) כשחיפשה דוגמאות לצדקות שנתן נקדימון, הביאה ממקרה שנתן צדקה מועטת לפי עושרו, ולא הביאה משני מקרים אחרים שכתובים בש"ס, שבהם נקדימון נתן סכומי כסף גדולים במיוחד. א – בגמ' בגיטין (נו.) כתוב, שנקדימון היה משלושת העשירים שהיו בירושלים, שקנו בממונם אוכל לעשרים ושנים שנה עבור מליוני אנשים שגרו בירושלים בתקופה שלפני חורבן הבית השני, ואגרו את האוכל שקנו במחסנים, על מנת לחלקם לאנשי ירושלים ללא כל תמורה. והרי הכסף שהשקיע נקדימון לצורך זה – גם לפי מושגי הזמן הזה, הינו סכום אדיר, ובודאי הרבה יותר משווי השטיחים שלקחו אותם העניים. וא"כ למה הגמ' בכתובות לא הביאה ראיה מכאן על הצדקות הגדולות שעשה?

וכן מבואר בגמ' בתענית (יט:) שנקדימון התחייב לגוי עשיר שנים עשר ככר כסף, בתמורה לשנים עשר מעיינות מים שילוה לו לצורך עולי הרגל, אם לבסוף נקדימון לא יחזיר לו את כמות המים שלווה ממנו. והרי סכום כסף זה הינו גדול מאד, והרבה יותר מהשטיחים שלקחו העניים. וא"כ קשה, למה הגמ' בכתובות לא הביאה ראיה מנידון זה על צידקתו של נקדימון?

כמו כן מבואר שם בגמ' (כ.) שנקדימון התפלל לפני הקב"ה בבית המקדש – שיעשה לו נס וירדו גשמים, כי התחייב על כך לגוי לשם שמים בלבד – ולא לכבודו, ולא לכבוד משפחת אביו. והקב"ה נעתר לתפילתו וירדו גשמים למרות הבצורת, ומילאו לגוי את כל הבארות מים שהלוה לנקדימון. א"כ רואים שהקב"ה הסכים לדברי נקדימון שהתחייב את הסכום הגדול לצדקה - לשם שמים בלבד ולא לשם כבודו.

ויותר מכך, בתפילתו השניה בביהמ"ק ביקש, שלמרות שהשמש שקעה – תחזור לזרוח עבורו. ואמר נקדימון בתפילתו לקב"ה: הודע שיש לך אהובים בעולמך. ותפילתו נענתה. וא"כ איך שייך לומר על צדיק כזה, שהקב"ה הסכים שהינו – אהובו, ועשה לו נס בשינוי טבעו של עולם, שכל הצדקה שלו נתן לכבודו, ולכן עדיף היה שלא נברא בעולם, בשעה שהקב"ה מסכים שהינו אהובו בעולמו? ועיין בקובץ שיעורים עמ"ס כתובות (סי' רכד), ולמרות דבריו שם, עדיין קשה מה שהתקשינו.

גדלותו של נקדימון הצדיק

לכן נלע"ד, שודאי נקדימון הצדיק שהקב"ה הסכים עמו שהוא בגדר – אהובו של מקום בעולם כמבואר בתענית (כ.), נתן הרבה מאד כסף לצדקה כמבואר בגיטין (נו.), אולם למרות זאת אומרת הגמ' בכתובות (סז.) שלא נתן מספיק כסף לצדקה לפי עושרו הרב. והנה ודאי שחלק מהצדקה שנתן או רצה לתת – היה רק לשם שמים, כמבואר בגמ' בתענית (כ.) שהקב"ה הסכים עמו שהתחייבותו לגוי בסכום של שנים עשר ככר כסף עבור בני ישראל, שזהו סכום אדיר – היתה לשם שמים, ולא לשם כבודו או כבוד אבותיו וכו'. ולכן אפילו אם חלק מהצדקות שחילק, היו גם לשם כבודו כמבואר בגמ' בכתובות (סז.), עדיין גם באופן זה קיים מצוות צדקה בגדר של – שלא לשמה. ועל מקרה זה אמרו התוס' בארבע מקומות – שלעולם יתן אדם צדקה באופן הזה – למרות שאין בכך שלימות המצוה, כי מתוך כך יגיע הנותן לבסוף לתת צדקה לשם שמים בלבד, וכפי שגם אצל נקדימון התבאר בתענית (כ.) שהתחייב לשלם כסף לגוי לשם שמים בלבד, אע"פ שלבסוף נעשה לו נס וירדו גשמים ונפטר מחיוב זה. ולכן כך נוהגים למעשה בכל הדורות גדולי ישראל, שמכבדים ומשבחים את העשירים שנותנים לצדקה, למרות שהם נותנים זאת לשם כבוד או גם לשם המצוה, וגם לשם קבלת כבוד, ואע"פ שודאי שהדרגה הגבוהה היא – לשם שמים בלבד. למרות זאת, אין לקפח את מעשיהם של נותני הצדקה לשם כבוד, ובודאי שמחמת זה – לא יפסידו את כספם.

הטעות בשגגה שהיתה לנקדימון הצדיק

אמנם הגמ' בכתובות בכוונה הביאה את המקרה עם השטיחים שפרסו לרגלי נקדימון לומר לנו, שדווקא במקרה הזה נקדימון הצדיק בשגגה, נהג הפעם שלא כראוי. כלומר, במקרה הזה אין החיסרון בנתינת הצדקה רק בגלל שרצה כבוד, אלא שהכבוד שרצה היה על חשבון בזיון העניים, ומעשהו היה בגדר – מתכבד בקלונם של העניים.

כלומר, אם נניח שהשטיחים הללו עלו בכל יום, מאה זוז, אם נקדימון בכל בוקר כשיצא מביתו היה מחלק לעניים מאה זוז, אפילו אם מטרתו היתה לשם כבוד או שיתוף של קיום המצוה עם קבלת הכבוד במקרה זה – לא היה נענש כלל, כי נחשב שקיים מצוות צדקה בגדר של – שלא לשמה. אלא שמעשהו של נקדימון נחשב כאילו שאמר לעניים, שמה שאני דורך עליו ברגלי, שהוא שפל בעיני, תקחו אתם כדי לקנות עבורכם, ועבור משפחתכם, אוכל לחיותכם. דהיינו – אתם חיים - מהפסולת שמונחת מתחת רגלי, שכל כך היא בזויה בעיני – שעדיף שהיא תתלכלך ולא חלילה רגלי.

לפיכך נתינת צדקה באופן מבוזה כזה, למרות שודאי נקדימון לא התכוון חלילה לבזות את העניים, אבל מאחר ומחמת מעשהו שיכל למנוע, ועשהו לשם כבודו – נשפך דמם וכבודם של העניים. ושלמרות מצבם הכספי הדחוק, אולם הם – בני אברהם, יצחק, ויעקב. ועליהם אמר דוד: שהקב"ה עומד לימין אביון וכו' - לכן הגמ' בכתובות ציינה רק את המעשה הזה - כי רק מחמת מעשה צדקה זה שנעשה שלא כראוי, איבד נקדימון את כל עושרו הרב, אע"פ שהצדיק הנ"ל לא התכוון חלילה לבזות את העניים.

ומסיבה זו גם בתו נענשה מידה כנגד מידה, והחייתה את נפשה מהשיבולים שליקטה מהפסולת הבזויה של בהמות הערבים.

מסקנת הלכות צדקה לשם כבוד

מסקנת הדברים. הדרגה הגבוהה ביותר במצוות צדקה, וכן בקיום שאר המצוות ובראשם לימוד התורה היא – לעשותם לשם שמים, כלומר – לשם הקב"ה, וכפי שכל יהודי נצטווה לעשות. אמנם גם מי שיקיים מצוות אלו לשם קבלת כבוד או בשיתוף של קבלת הכבוד עם הרצון לקיים רצון הקב"ה – נחשב שקיים מצווה. ועליו נאמר בגמ', שמתוך שלא לשמה – הוא בא לשמה. אלא שדרגת קיום המצוה הינה פחותה מקיום המצוה רק לשמה.

ולכן כשידעו גדולי ישראל על עשירים מסוימים שמוכנים לתת כסף רב לצדקה, ובתנאי שיקבלו כבוד על כך בפרהסיה – שיתפו עמם פעולה, וחלקו להם כבוד כרצונם, כי למעשה ודאי שהעשירים הללו קיימו מצוה גדולה, אע"פ שהיא בדרגה של – שלא לשמה.

וכשאדם מקיים מצווה לשם כבוד בלבד, וכ"ש כשמקיים לשם שמים וגם לשם כבוד – לא יפסיד מחמת זה את ממונו. כי למעשה הכסף שלו - הגיע לעניים, והוא קיים בכך מצווה גדולה. ויקבל על כך שכר רב בשמים, אע"פ ששכרו יהיה פחות מהנותן צדקה רק לשם שמים. ולכן גם נקדימון הצדיק – אהובו של הקב"ה בדורו, שזכה לנס של שינוי מעשה בראשית, שרק משה רבינו, ויהושע בן נון זכו לו, ודאי שיקבל שכר רב בשמים עבור צדקותיו הרבים שעשה. גם אם חלק מהן עשה גם לשם כבודו או אפילו רק לשם כבוד. כי קימ"ל כרב, שלעולם יעסוק אדם במצוות אפילו שלא לשמה, ומחמת כל צדקות אלו – ודאי שנקדימון לא איבד את ממונו. ולכן הגמ' בכתובות (סז.) שחיפשה את הסיבה לאיבוד ממונו, לא הביאה את הדוגמאות האמורות בש"ס שבהן נתן נקדימון צדקה.

אולם צדקה שניתנה באופן שנגרם לעניים מחמתה - בזיון והשפלה, במקרה זה אפילו אם הנותן לא התכוון לבזותם, והתכוון לצורך כבודו בלבד, אבל אם למעשה נגרם בשגגה, בגלל שלא חשב על כך, בזיון גדול לעניים בצורת קבלתה, ולמעשה – כבודו של העשיר נעשה ע"י התכבדותו בקלון העניים, ובפרט שהיה יכול למנוע זאת, אם היה נותן להם אותו סכום כסף, שעלו לו השטיחים בצורה מכובדת. במקרה זה והדומים לו, יעמוד הקב"ה תמיד לימינם של האביונים, ויאבד לעשירים וגם לצדיקים שבהם את כל ממונם, כעונש על בזיון כבוד בניו היקרים, שלמרות עוניים הכספי, הם נשארו – בני מלכים במלוא תפארתם.

האיסור על נותן הצדקה, לפאר בפני אחרים את נתינת צדקותיו

נוסיף על כך עוד את דברי הרמ"א ביו"ד הל' צדקה (סי' רמט, יג) בשם הסמ"ג וז"ל: ועל כל פנים – לא יתפאר האדם בצדקה שנותן. ואם מתפאר – לא די שאינו מקבל שכר, אלא אפילו מענישים אותו על כך. והוסיף שם בשם שו"ת הרשב"א (ח"א, סי' תקפא): שמי שמקדיש דבר לצדקה – מותר לו שיכתוב את שמו עליו שיהיה לו לזכרון – וראוי לעשות כן, עכ"ל.

ביאורם של דברים הוא, שאע"פ שהתבאר שניתן לתת צדקה לשם כבוד, למרות שנחשב – שלא לשמה, אבל כל זה בתנאי שרק בליבו הוא מתכוון לשם כבוד, וכמו כן הוא רשאי לשמוח כשאחרים מכבדים אותו בגלל נתינת הצדקה. אבל אסור לנותן הצדקה ללכת מיוזמתו ולפאר ולשבח את עצמו בפני אחרים שלא יודעים ממעשיו, על כך שהוא נותן צדקה. ולכן אם עשה כך – יפסיד את שכר המצוה, ועוד יקבל עונש על כך. והיות ונקדימון לא פיאר את עצמו בפני אחרים – לפיכך חיפשה הגמ' מה גרם לו לאבד את ממונו.

ביאור מנהג ישראל, להנציח שם התורם על מה שתרם

והוסיף הרשב"א, שמותר לנדבן להנציח את שמו על חפץ או על בנין או חלק ממנו שתרם או נבנה מכספו, כמו שהתורה פירסמה את הצלת יוסף מהבור ע"י ראובן אחיו, וכן מסופר במגילת רות בהרחבה על מעשה הצדקה שעשה בועז עם רות. וסיים שם הרשב"א – שכך הוא מנהג ישראל בכל הדורות, ובכל התפוצות להנציח את שם התורם על החפץ שתרם. ואדרבה ע"י כך הוא יגרום לאנשים נוספים להמריץ אותם לתרום לבהכנ"ס או לשאר הצדקות, כדי ששמם יונצח לדורות עולם על הצדקה שנתנו.