אישה = סוסה?!
הרב עזריאל זילבר
כתובות סה ע"ב
מצאתי מקור מעניין בתלמוד ביחס הנכון לאישה. המשנה בתחילת פרק שישי במסכת כתובות, דנה ביחסים הממוניים בין בעל לאשתו. אם אדם חובל באישה נשואה או מבייש אותה, כגון שסוטר בפניה, נחלקו במשנה ת"ק ור"י בן בתירא למי שייך התשלום. לדעת ת"ק, האישה מקבלת את הכסף. לדעת ר"י בן בתירא – חלק מן הכסף שייך לאישה, וחלק לבעל. כך נאמר במשנה:
מתני' "מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה.... בושתה ופגמה שלה רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד ובזמן שבגלוי לו שני חלקים ולה אחד שלו ינתן מיד ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות": [כתובות סה:]
לא ניכנס כאן לפרט את דעתו של ר"י בן בתירא [להלן ריב"ב]. די בכך שהוא סובר, שחלק מן הכסף עובר לבעל. האמורא רבא בר רב חנן הקשה על שיטתו של ריב"ב:
"מתקיף לה רבא בר רב חנן אלא מעתה בייש סוסתו של חבירו ה"נ דבעי למיתן ליה בושת?! וסוס בר בושת הוא? אלא רקק בבגדו של חבירו, הכי נמי דבעי למיתן ליה בושת? וכי תימא הכי נמי, והתנן רקק והגיע בו הרוק, ופרע ראש האשה, והעביר טליתו ממנו, חייב ליתן לו ארבע מאות זוז. ואמר רב פפא, לא שנו אלא בו, אבל בבגדו פטור! בבגדו לית ליה זילותא, אשתו אית לה זילותא. אמר ליה רבינא לרב אשי, אלא מעתה בייש עני בן טובים דאית להו זילותא לכולהו בני משפחה, ה"נ דבעי למיתן להו בושת לכל בני משפחה? א"ל התם לאו גופייהו, הכא אשתו - גופיה הואי": [שם סו.]
הקורא את תחילת דברי הגמרא ולא יורד לעומקם, יעמוד נדהם. וכי הגמרא אכן משווה את האישה לסוסה? ואולי אדרבה, כמו הפסוק בשיר השירים :"לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי"?[שיר השירים א,ט]
אך לא כן הם פני הדברים. גם הפסוק לא מתפרש כפשוטו, עי' רש"י שם, וגם הגמרא תבואר כאן. תמצית דברי רבא בר רב חנן היא, אם האישה לדעת ריב"ב אינה ראויה לתת לה כסף על ביושה, מדוע שבעלה יקבל את הכסף? אם נשווה אישה לסוסה, וכי המבייש סוסתו של חברו, ישלם לבעליה? שאלה זו נדחית ע"י הגמרא, משום שבעל חיים לא "מתבייש" כאדם. בשלב הבא הגמרא מנסה להשוות את דין המשנה ליורק על בגדו של חברו, וגם השוואה זו נדחית, כי אין חיוב בושת לרוקק על בגד חברו אא"כ פגע בגופו ממש. הגמרא מנסה לומר שיש זלזול לבעל אם מביישים את אשתו, אך הגמרא מוסיפה ושואלת, מדוע הכסף מגיע לבעל, האם המבייש עני ממשפחה עשירה ישלם למשפחתו? ברור שישלם לאיש עצמו! נראה שהגמרא משווה אישה לעני, משום שבדרך כלל אין לה נכסים. הגמרא מסיימת ואומרת, שאשתו של האדם היא כגופו, ולכן צריך לשלם לבעל, לפחות חלק מסכום הבושת. עולה מתוך הגמרא מהלך בן ארבעה שלבים. האישה מושווית לסוסה, לבגד, לקרוב עני, ולבסוף לגופו של האדם. נמצא שלמסקנת הגמרא, מצב האישה אינו רע כל כך, היא ממש כגופו של בעלה. אומנם יש להעיר שבעל הממון הוא הגבר. כל זאת בניגוד לדעת ת"ק, שהכסף כולו לאישה. אך אם נדייק, גם לדעת ת"ק, יקנו בכסף קרקע, והבעל יאכל פירות.
מובן מאליו שמעמדה הכלכלי של האישה נחות מן הגבר, אך יש לבחון את הדברים לאור התקופה בה הם נאמרו. לפני למעלה מאלף וחמש מאות שנה, מעמד האישה היה בהחלט לא מלבב. אומנם, יש להדגיש שבתורה יש כוח של התחדשות והתאמה לכל תנאי החיים המשתנים. לפיכך בימינו פוסק הרב דייכובסקי, שמעשי ידי האישה שייכים לעצמה. ואין כאן מקום להאריך.
עוד יש להוסיף, שדיון זה לא נמצא כלל בתלמוד הירושלמי. אולי להם הייתה ברורה מסקנת הגמרא, ש"אשתו כגופו".
