'הכל כמנהג המדינה' / כתובות סו ע"א-ע"ב
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
סוגייתנו עוסקת ברכוש שמכניסה הכלה מבית אביה לחתן. הסוגיה מביאה שתי משניות. במשנה אחת נידונה השאלה כיצד יש לראות מצב בו החותן טוען שלאח המת רצה ליתן נדוניה מסויימת ואילו ליבם הוא מוכן לתת נדוניה פחותה, במשה אחרת מובאת לכאורה מחלוקת בה לדעת תנא קמא יש שומה מסויימת כיצד לחשב את ההתחייבות של החתן לכלה ביחס לרכוש שהכלה מכניסה, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל 'הכל כמנהג המדינה'.
ניתן היה לומר כי התנאים חלוקים ביניהם ולמעשה ישנן שתי גישות בקשר לתפיסה הקשורה להכנסת הכלה רכוש והתחייבות החתן. באופן זה מבינים ראשונים רבים: הרמב"ן, רבי יום טוב אשבילי, רבי מנחם המאירי וראשונים נוספים כתבו כי התנאים נחלקו בשאלה מה עושים כאשר אין מנהג קבוע בעיר המדוברת. כלומר, אם מגיעה השאלה מה יש לעשות במקרה בו אין נוהג מסויים כיצד לאמוד את הרכוש ביחס להתחייבות הבעל – לדבריהם, במקרה זה לשיטת תנא קמא יש לאמוד את הרכוש לפי האמור במשניות ואילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל כשאין מנהג קבוע אז יש להשתמש באומדן הנזכר ואין לשנות.
אולם, מדברי רבנו אשר (פרק ו סמן ד) שכותב כי דבריו של רבן שמעון בן גמליאל אמורים דווקא כאשר קיים מנהג מסויים, אפשר להציע הסבר נוסף:
"פסקה להכניס לו כספים סלע נעשה ששה דינרים והחתן מקבל עליו עשרה דינרים לקופה רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה אכולה מתני' קאי והכי נמי איתא בתוספתא (פ"ו) א"ר יוסי מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ולא להוסיף על הכספים אין משנין ממנהג המדינה והלכה כרשב"ג"
כלומר, לא מדובר בהכרח שישנה מחלוקת בנושא. מה שמובא במשנה כתנא קמא מתייחס למקרה בו אין עדיין אין מנהג קבוע במקום המדובר, אך כאשר יש מנהג שלפיו אומדים את הרכוש של הכלה ביחס להתחייבות החתן אז משתמשים בשומה. דבריו של רבן גמליאל אמורים כאשר השומה הקבועה שונה מהמנהג - מדובר בעקרון שנתן רבן שמעון בן גמליאל בכדי שיהיה כלי להשתמש בו במקומות אלה; ובאופן זה פסק הרמב"ם (אישות פרק כג הלכה יא - יב) להלכה:
"מנהגות רבות יש בנדוניא, יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובה הנדוניא ביתר על דמיה בשליש או בחמיש או במחצה... ויש מקומות שנהגו לכתוב בפחות ואם פסקה להביא... הנושא סתם כותב ונותן כמנהג המדינה... ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן מנהג המדינה עיקר גדול הוא ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה".
