מדוע החכמים לא ענו "אמן"?
הרב דב קדרון
כתובות סה ע"א
לפי תירוץ אחד בגמרא, אלמנה שרגילה להטעים את תבשיליה עם יין, נותנים לה יין למטרה זו, ועל כך מסופר:
מעשה בכלתו של נקדימון בן גוריון, שפסקו לה חכמים סאתים יין לציקי קדרה מערב שבת לע"ש, אמרה להן: כך תפסקו לבנותיכם. תנא: שומרת יבם היתה, ולא ענו אחריה אמן.
אותם חכמים לא ענו אמן על ברכתה, מפני שהנסיבות שבהן פסקו לה שתקבל את היין היו מצערות, כי בעלה נפטר בלי ילדים, והיא חיכתה לאחיו שייבם אותה או יחלוץ לה, ומכאן מביא בעל ספר עלי תמר (מסכת סנהדרין פרק ב הלכה ב) ראיה למנהג של הרבה קהילות שכאשר מנחמים את האבלים, הם אינם עונים אמן, מפני שהנחמה הזו נאמרת בנסיבות מצערות.
לעומת זאת נוסח תימן הוא שהמנחמים אומרים: "תנוחמו מן השמים", והאבלים עונים "אמן". ועל כך הוא כותב שנראה שיש מקור גם למנהג זה, שכן ניחום אבלים היא ברכה לאבלים, ועל כל ברכה שאדם מברך לחברו צריך לענות אמן, כמ"ש בירושלמי (ברכות סוף פ"ח).
בנוסף לכך הוא מביא שמנהג יהדות לוב שהמנחמים אומרים "תנוחמו מן השמים", והאבלים עונים בברכה כתגובה על הכרת תודה, ואומרים "ובירושלים תנחמו", (על פי ישעיה ס"ו).
