מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

שליח שהרוויח ע"י שליחותו, למי הרווח?

הרב צבי שפיץ

כתובות צח ע"ב

שאלה:
אדם שלח שליח עם כסף או עם כרטיס האשראי שלו, שיקנה עבורו סחורה מסוימת, שיש לה מחיר קבוע באותה חנות. אלא שבגלל קשריו של השליח עם המוכר או יכולת השיכנוע שלו, הוסיף המוכר סחורה נוספת או מתנה מסוימת עבור הקניה הזאת.

א. למי שייכת המתנה או תוספת הסחורה שהתקבלה. האם היא שייכת למשלח שהוא בעל הכסף שעמו נעשתה העסקה. או לשליח שבגללו התקבלה תוספת זו?

ב. מה הדין בנידון השאלה, אם המוכר יאמר בפירוש, שנותן את התוספת לשליח בלבד?

ג. מה הדין במקרה דומה, כשסיכמו ביניהם מראש, שהשליח יקנה עם הכסף שלו, ולאחר מכן המשלח ישלם לו את כל ההוצאות שהיו לו מחמת הקניה עבורו?

ד. מה הדין, אם אדם שלח שליח עם כסף או כרטיס אשראי, שיקנה עבורו מכשיר חשמלי מסוים שנמכר באלפיים שקלים בחנויות שבעיר או בחנות המסוימת שאליה שלחו. אולם השליח ידע שחנות אחרת בעיר מפרסמת, שהקונה אצלה את המכשיר באלפיים שקלים, יקבל מאוורר מתנה. ולפיכך טרח השליח וקנה באותה חנות את המכשיר החשמלי. למי שייך המאוורר שקיבל?

ה. מוסד תורני ששולח לחו"ל באופן קבוע מתרים עבור המוסד שלו. או בעל עסק ששולח בתדירות אחד מעובדיו לחו"ל לצורכי העסק. והנה מקובל אצל חברות התעופה, שכל כרטיס טיסה שנקנה – מזכה את קונהו בכמות מסוימת של נקודות זכות שרשומים לזכות הנוסע. ולמשל עבור ארבעה כרטיסי טיסה שאותו אדם טס ליעד מסוים בחו"ל – מקבל כרטיס טיסה חמישי חינם לאותו היעד. למי שייך הכרטיס החמישי שהתקבל במתנה?

תשובה
התשובות כתובות לפי סדר השאלות.

א. בנידון השאלה – השליח והמשלח שותפים בשווה במתנה או בתוספת שהתקבלה. לפיכך אם שייך לחלקה לשניים – כל אחד מהם יקבל מחצית מהתוספת. ואם זה חפץ אחד – אז אחד יקבלו, והשני ישלם לו מחצית משוויו.

ב. אם המוכר אמר, שנותן את התוספת לשליח בלבד – בנידון זה נחלקו רבותינו הראשונים, והפוסקים. ולכן מצד היושר – ראוי שגם במקרה זה יתחלקו באופן שווה בתוספת. אבל אם השליח שמוחזק בתוספת מתעקש להשאירו אצלו – לא ניתן להוציא זאת ממנו.(1)

ג. התוספת או המתנה שהתקבלה שייכת לשליח בלבד, למרות שהמשלח ישלם לו לאחר מכן את הוצאותיו.(2)

ד. המאוורר שייך – למשלח בלבד. אמנם ישנם מקרים שמגיע לשליח תוספת לשכר עבודתו, כגון, אם טרח באופן ניכר כדי להשיג את המתנה שקיבל.

אולם אם השליח קנה בכספו את המכשיר החשמלי – המיקסר שייך לו בלבד, למרות שהמשלח ישלם לו אח"כ את הוצאותיו.(3)

ה. גם בנידון כרטיסי הטיסה, תלוי הדבר בכספי מי נקנו ארבעת כרטיסי הטיסה הראשונים. אם נקנו בכספי המשלח – שייך כרטיס הטיסה החמישי שניתן בחינם למשלח בלבד, והשליח אינו שותף עמו בו, למרות שנקודות הזיכוי והכרטיס רשומים על שם השליח. ולכן עליו לשלם למשלח את שוויו.

אולם אם השליח קנאם בכספו – הכרטיס שקיבל בחינם שייך לו בלבד, למרות שהמשלח שילם לו לאחר מכן את עלות הכרטיסים.

ואם כל אחד שילם מכספו למשל עבור שני כרטיסי טיסה – יתחלקו ביניהם בשוויות הכרטיס שניתן בחינם.(4)

מקורות:

(1) כתוב בגמ' בכתובות (צח:) שאם אדם שלח שליח עם כסף לקנות עבורו סחורה מסויימת שיש לה מחיר קבוע, והוסיף לו המוכר במודע תוספת מעבר למה שמגיע לו, אומר רבי יוסי – שהמשלח והשליח חולקים בתוספת. אבל אם אין לחפץ שנקנה מחיר קבוע כמו: קרקע או עתיקות וכדו', ההוזלה במחיר שייכת למשלח בלבד, מכיון שהוא בעל הכסף. ולא נחשב שהשליח גרם להוזלה, אלא זהו מחיר החפץ אצל מוכר זה, כמבואר שם ברש"י ד"ה דבר שאין לו קצבה וע"ש.
והנה נחלקו רבותינו הראשונים לגבי קניית חפץ או סחורה שיש לה מחיר קבוע, אם המוכר הוסיף במודע סחורה נוספת עבור המחיר שהשליח שילם. מהי סברת רבי יוסי שאמר – שחולקים המשלח והשליח בתוספת? רש"י שם בד"ה דבר שיש לו קצבה, וכו' סובר, שזה נובע מספק למי המוכר התכוון לתת את התוספת לשליח או למשלח, ולכן מחמת הספק יתחלקו ביניהם.
[ועיין בט"ז חו"מ (סי' קפג, ו) ובנתיבות שם שביארו, למה לא נאמר לפי' רש"י, שמחמת הספק – הכל יהיה לשליח שמוחזק בתוספת, ועל המשלח שבא להוציא מחצית מהתוספת - להביא ראיה לדבריו וע"ש.]
על כל פנים לפי רש"י, אם יאמר המוכר בפירוש, שנתן את התוספת לשליח – התוספת שייכת לשליח בלבד, והמשלח אינו שותף עמו. וכדברי רש"י, כתב גם בשו"ת הרשב"א (בתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' ס) וציין שם, שזוהי גם דעתו של רב האי גאון, וכמותם פסק הרמ"א בחו"מ (סי' קפג, ו).
אמנם דעתם של רוב רבותינו הראשונים: הרי"ף (נז: בדפי הרי"ף), הר"ן בחידושיו שם, הרא"ש שם (ס"ק טו), ובעל העיטור, וכן דעת הירושלמי בב"ק (פ' ט', הל' ה). וכמותם נקטו לדינא: הט"ז בחו"מ (סי' קפ"ג, ו), הש"ך שם (ס"ק יב), והנתיבות שם בחידושים (ס"ק יג), שהסיבה ששניהם חולקים ברווח היא – מכיון ששניהם גרמו לרווח. השליח ע"י קשריו או דיבוריו עם המוכר, והמשלח בגלל שהוא בעל הכסף שגרם למוכר להרוויח מקניה זו. נחשבים הם כשותפים שווים בגרימת הרווח, ולכן הם חולקים בו באופן שווה.
נמצא שלפי שיטתם, אפילו אם יאמר המוכר שנתן את התוספת לשליח בלבד, הם יתחלקו באופן שווה ברווח. כי השליח לא היה מקבל מתנה מהמוכר, אם לא היה לו את הכסף של המשלח. וכתבו שם: הט"ז, הש"ך, והנתיבות – שכך נוהגים להורות למעשה, ובפרט שזוהי גם דעת הירושלמי.
אמנם מוסיף שם הקצות (ס"ק ז) שאפילו לדעת הרי"ף והרא"ש, אם המוכר היה אומר שנותן את התוספת למשלח שהוא בעל המעות – התוספת שייכת למשלח בלבד, כי במקרה זה, השליח לא פעל מאומה אצל המוכר לתת אותה. נמצא, שהמוכר נתנה למשלח – רק בגלל שכספו גרם לו להרוויח מהקניה, והשליח שימש כהיכי תמצי בלבד לעשיית המקח, ולהוליך אח"כ את המתנה מהמוכר למשלח.
מסקנת הדברים עד כה: א – כשהמוכר נתן תוספת במתנה ולא אמר בפירוש למי הוא נותן את המתנה – לכל הדעות השליח והמשלח הינם שותפים במתנה כדברי רבי יוסי בגמ', והכרעת השו"ע בחו"מ (סי' קפג, ו).
ב – אם המוכר אמר שנתנה לשליח, אם השליח ישאל מה ראוי לו לעשות, התשובה היא, שיתחלק בה באופן שווה עם המשלח, כהכרעת רוב רבותינו הראשונים, והפוסקים בתראי מפרשי השו"ע. אולם אם השליח שמוחזק במתנה יתעקש לקחתה לעצמו – הוא רשאי לעשות כך, כהכרעת הרמ"א ע"פ שיטת רש"י, שו"ת הרשב"א, ורב האי גאון. ובמקרה זה הוא יהיה פטור אפילו בדיני שמים מלהתחלק עם המשלח במתנה, כמו בכל אמירת קים לי.
ג. אם המוכר אמר שנתן את התוספת למשלח – לכל הדעות היא שייכת למשלח בלבד.
(2) גם לדעת הרי"ף, והרא"ש, הסיבה שהמשלח שותף בתוספת הינה – בגלל שגם הכסף שלו גרם לרווח שקיבל השליח. אבל כאשר השליח קונה בכספו הפרטי, נמצא שביחס למוכר – הכסף שלו גרם למוכר להרוויח מהמקח, ובגלל כסף זה נתן לשליח את התוספת. וכ"ש אם מצטרף לכך גם קשריו, ודיבוריו של השליח עמו, שודאי שרק בגלל כספו של השליח וקשריו הוא קיבל את התוספת, ולכן אין למשלח כל שייכות לרווח זה.
לפיכך אפילו אם המשלח התחייב לשליח שיחזיר לו אחר כך את הכסף ששילם עבורו, אולם היות ואת המתנה נותן המוכר ולא המשלח, והוא נתנה לבעל הכסף שגרם לו את הרווח מהקניה, שבנידון דנן זה היה השליח שקנאו מכספו, גם לדעת הרי"ף, והרא"ש – המתנה שייכת לשליח בלבד.
(3) לשון רבי יוסי בגמ', וכן כתב השו"ע בחו"מ (סי' קפג, ו) שם ז"ל: היה שער קצוב וידוע – והוסיפו לשליח במנין או במשקל או במידה, כל שהוסיפו לו המוכרים – הרי הוא על שניהם. ע"כ. כלומר, דינו של רבי יוסי קיים, רק אם ברור לנו שהיה במקח זה הוספה מיוחדת מצד המוכר בגלל השליח, או לשיטת רש"י אפילו אם זה רק בגלל שאנו מסופקים אולי המוכר התכוון לתת זאת לשליח. משא"כ בנידון השאלה, החנות פרסמה ברבים שנותנת מאוורר לכל מי שקונה אצלם מכשיר חשמלי באלפיים שקלים. נמצא שאין המאוורר נחשב כתוספת שנגרמה מחמת השליח, אלא זוהי התמורה שכל קונה מקבל בחנות זו כשקונה באלפיים שקלים, ובעל החנות נותן את המאוורר רק לבעל המעות שגרם לו את הרווח הממוני, ולא מעניין אותו מי ביצע בפועל את הקניה.
טעם נוסף, שרק המשלח זכה במאוורר הוא - מאחר וכתב שם הקצות (ס"ק ז) שאם המוכר אמר שנותן את התוספת למשלח, במקרה זה אין השליח שותף ברווח, למרות שהוא ביצע את הקניה, והשליח נחשב – כשליחו של המוכר להעביר את המתנה למשלח. אפילו לדעת הרי"ף, והרא"ש.
א"כ כל שכן בנידון דנן, שהמוכר פרסם זאת ברבים שהמאוורר ניתן לכל אדם בתמורה לאלפיים שקלים שיקבל ממנו. והיות והכסף שקיבל - שייך למשלח בלבד, לכן המוכר הקנה לו את המתנה הזאת.
מסקנת הדברים – המאוורר שייך למשלח בלבד משני טעמים.
א – כי בחנות זו המאוורר אינו נחשב כתוספת לסחורה שנקנתה, אלא הוא חלק בלתי נפרד מהתמורה עבור הסחורה שנקנתה, דהיינו – שתמורת אלפיים שקלים ששולם עבורה, מקבלים גם מיקסר.
ב – נחשב הדבר כאילו המוכר אמר בפירוש – שנותן את המאוורר לבעל המעות בלבד, ולא משנה לו באיזה אופן מועבר אליו כסף זה.
ולכן מסיבות אלו, אם השליח יקנה שם בכספו הפרטי – המאוורר שייך לו בלבד, כי המוכר מקנה לו אותו כחלק בלתי נפרד מהמקח. והעובדה שאח"כ המשלח יחזיר לשליח את הכסף – אינה קשורה כלל למוכר, ואינה מענינו, כי הוא נתן את המיקסר לבעל האלפיים שקלים שגרם לו לרווח.
לאור האמור, אם השליח קנה מכספי המשלח, אפילו אם טרח לקנות דווקא בחנות זו, והיה רשאי מצד המשלח לקנות בחנות אחרת בעיר, שלא מקבלים שם תוספת מאוורר, בכל זאת מכיון שהמאוורר היה שייך למוכר, והוא הקנה אותו רק לבעל המעות, לכן המשלח בלבד יקבלנו. אלא שאם היתה לשליח טירחא מיוחדת לקנות דווקא בחנות זו, ומקובל שעבור טירחא כזאת משלם המעביד לפועל תוספת לשכר עבודתו, במקרה זה יקבל השליח מהמשלח תוספת שכר עבור עבודתו.
(4) הנימוקים לתשובה בנידון דנן, הינם על פי האמור במקורות במס' 2-3. שמכיון שחברת התעופה נותנת את נקודות הזיכוי לכל אדם שרוכש כרטיס טיסה אצלם, בגלל הרווח הממוני שנגרם להם מהכסף שקיבלו, ואין להם שום הבדל מיהו האדם שרכש את כרטיס הטיסה, האם הנוסע בפועל או האדם ששלחו. נמצא שנקודות הזיכוי ניתנו אך ורק כתמורה לכסף שקיבלו, ולכן הן שייכות רק לבעל הכסף שממנו נרכש הכרטיס, אע"פ שהכרטיס נרשם על שמו של הנוסע.