התחייבות מתמשכת / רפי זברגר

כתובות צ ע"א

הקדמה 

נלמד את המשנה האחרונה בפרק תשיעי העוסקת בחיובי כתובה של נישואי קטן. נקדים ונאמר כי אב יכול להשיא את ביתו קטנה, וקידושין אלו חלים מדאורייתא. אך אין האב יכול להשיא את בנו הקטן, ואם עשה כן, אין הקידושין חלים.
אם הזוג המשיך לחיות יחדיו גם לאחר התבגרותו של הבן, אנו אומרים ש''אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות'' ולכן כאילו קידשה מחדש בהיותו גדול. המשנה דנה בתוקף הכתובה הראשונה אשר ניתנה לאשה על ידי האב בהיות בנו קטן, וכאשר אותו בן הגדיל - לא נתן לאשתו כתובה נוספת:
קטן שהשיאו אביו - כתובתה קיימת, שעל מנת כן קיימה,
פוסקת המשנה כי נישואין החלים בהיות הבן גדול, מקיימים גם את הכתובה שנתנה לאשה בהיותו קטן, והבעל בעצם התחייב בתנאים הכתובים בה.
גר שנתגיירה אשתו עמו - כתובתה קיימת, שעל מנת כן קיימה.
דין דומה פוסקת המשנה לגבי זוג גויים שהתחתנו, ולאחר מכן התגיירו והמשיכו לחיות יחדיו. גם כאן אנו פוסקים מכוח הכלל ש''אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות'' כי הגר כביכול קידש את אשתו לאחר גיורם. ומכוח אותם קידושין חלים גם תנאי הכתובה שנכתבה בהיותם גויים. 
 

הנושא

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים לגבי משמעות המילים ''כתובתה קיימת'' במשנה:
אמר רב הונא: לא שנו אלא מנה מאתים, אבל תוספת אין לה, ורב יהודה אמר: אפילו תוספת יש לה.
רב הונא סובר כי יש לאשת הקטן שהגדיל רק את עיקר הכתובה (מנה לאלמנה ומאתיים לבתולה), אבל אם היתה בה ''תוספת כתובה'' שאבי הבעל נתן בכתובה, או הגר נתן לאשתו בהיותם גויים – אין זה חל, והאשה אינה זכאית לתוספת זו (אם לא נכתב במפורש).
רש''י מסביר את דעת רב הונא באופן הבא:
שהן תנאי בית דין, דאילו בשטר לא גביא - דחספא בעלמא הוא.
האשה אינה גובה מכוח הכתובה שנתנה לה בהיותה קטנה, כיוון שהיא אינה שווה מאומה (חספא בעלמא), אלא היא גובה מכוח תנאי בית דין המחייב את הבעל לתת כתובה לאשה. ואף אם לא נתן בפועל, מכוח תנאי בית הדין הוא כאילו נתן לה כתובה ומתחייב לשלמה.
באופן עקרוני הוא מסכים לרב הונא שהכתובה הראשונה אינה אלא חספא בעלמא, אבל לדעתו, הבעל התחייב בנישואין השניים בהיותו גדול, על ערך כל הכתובה שניתנה לאשה בהיותו קטן, כולל תוספת הכתובה.
הגמרא מקשה על שיטת רב יהודה, והוא אמנם חוזר בו מדעתו והסכים בסופו של דבר לשיטת רב הונא.
התוספות מקשה על שיטת רב הונא קושיא נוקבת:
ואם תאמר, אם כן מאי קמשמע לן מתניתין שעל מנת כן קיימה אפילו לא כתב לה מעולם יש לה כתובה
אם אמנם המשנה מדברת רק על עיקר הכתובה הניתנת לאשה לאחר שבעלה גדל, מה חידשה המשנה בדין זה. אפילו אם לא הייתה כתובה בנישואין של הקטן, הרי הוא מתחייב בעיקר כתובה מכוח תנאי בית דין שחל בכל נישואין שהוא. ומדוע צריכה המשנה לומר לשיטת רב הונא, שהאשה מקבלת את עיקר הכתובה, דבר ידוע ומוסכם על כולם?
התוספות מנסה לתרץ שהחידוש במשנה שאותה אישה תוכל לטרוף מלקוחות, אך התוספות דוחה תירוץ זה.
בסוף הסברו אומר התוספות את החידוש הבא לשיטת רב הונא:
ויש לומר דאשמועינן היכא דנשאה בתולה אף על גב דכשגדלה או נתגיירה כבר היא בעולה, אפילו הכי יש לה כתובה מאתים, שעל מנת כן קיימה שיהא עכשיו כתחילת נישואיה.
מסביר תוספות כי החידוש של המשנה שאם ערך עיקר הכתובה היה מאתיים זוז, ולמרות שלאחר גדילת הבן, בעת עשיית הקידושין השניים כביכול, האשה כבר איננה בתולה, היינו יכולים לחשוב שעקב כך כתובתה תרד למאה זוז, מחדשת לנו המשנה, כי הסכום של עיקר הכתובה נשאר בעינו מאתיים זוז.
הסבר: על דעת כך הבן קידש שוב את האשה, ולכן מתחייב על מאתיים גם בהיותה בעולה.  
  

מהו המסר

תשובת התוספות מלמדנו כי התחייבויות שלנו יכולות להמשיך ולחול גם כאשר המצב הבסיסי השתנה, אם לא הוסכם ולא נאמר אחרת. נשים לבנו לכך, ואם רצוננו לשנות סטטוס זה, שומה עלינו לומר זאת במפורש.   
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]