דורשים חיזוק / רפי זברגר

כתובות צח ע"א-ע"ב

הקדמה 

למדנו על קיום ''מסלול עוקף'' של האלמנה לממש את זכויותיה, על ידי מכירת נכנסי יתומים על מנת לקבל מזונות או כתובה. לגבי מכירת קרקעות לצורך מזונות, לכולי עלמא אין צורך בבית דין, ולגבי מכירת קרקעות לצורך כתובה מצאנו מחלוקת תנאים, האם נדרשת לבית הדין (רבי שמעון) או אף יכולה האלמנה למכור בעצמה (תנא קמא).
המשנה בדף שלנו ממשיכה לעסוק במכירות קרקעות לצורך מימוש כתובה, במקרים ששומת הקרקע לא הייתה נכונה.
נלמד את ראשיתה של המשנה, והתייחסות חלקית של הגמרא. 
 

הנושא

אלמנה שהיתה כתובתה מאתים, ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה - נתקבלה כתובתה.
המשנה מפרטת שתי טעויות אפשריות בשומת הקרקע במכירת האשה שכתובתה מאתיים, אשר בשתיהן המכר תקף.
1. נכס השווה מנה (מאה זוז) הצליחה למכור במחיר כפול של מאתיים זוז – קבלה בפועל את הערך המלא של הכתובה, ולכן אין היתומים חייבים ''להשלים'' לה על דמי הכתובה.
2. נכס השווה מאתיים זוז מכרה בערך נמוך בחצי של מאה זוז – למרות שלא קבלה את מלוא ערך הכתובה, חכמים מחשיבים כאילו קבלה את כל הסכום ואין היתומים חייבים לה מאומה. זאת כיוון שהיתומים טוענים כלפיה, שהיא ''אשמה'' בכך שלא מכרה את הנכס בערכו המלא, ואם הייתה עושה כך, הייתה מקבלת את מלוא ערך הכתובה.
מאי שנא שוה מאתים במנה? דאמרי לה את אפסדת, שוה מנה במאתים נמי תימא אנא ארווחנא!
מקשה הגמרא מיד בתחילתה, מדוע העיקרון אינו זהה בשני המקרים, והרי במקרה השני פוסקת המשנה כי האשה כאילו קבלה את כל סכום הכתובה, כיוון ''שהיא הפסידה לעצמה'', הרי גם במקרה הראשון נוכל לומר כי ''היא הרוויחה לעצמה'' והסכום שהצליחה למכור במחיר יותר מהמחיר בשוק מגיע לה, והיתומים יצטרכו להשלים לה מאה זוז, מעבר לערך הקרקע בשוק אותו האלמנה מכרה (ואז היא תרוויח מאה זוז ''בזכות יכולותיה העסקיות'').
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, כאן שנה רבי: הכל לבעל המעות;
עונה רב נחמן כי משנתנו לפי השיטה כי ''הכל לבעל המעות''. אם שליח הצליח לעשות עסקה טובה – הרווחים למשלח, כפי שנלמד מיד בשיטת רבי יוסי בתשובה לסתירה בין שתי ברייתות המצטטות את דעתו:
כדתניא: הוסיפו לו אחת יתירה - הכל לשליח, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר: חולקין; והתניא, רבי יוסי אומר: הכל לבעל המעות!
שתי הברייתות עוסקות בשליח שקנה עבור משלחו, והמוכר נתן לשליח סחורה יותר מן המגיע עבור סכום הקניה. רבי יהודה פוסק כי העודף מגיע לשליח, שהיא כעין מתנה של המוכר לשליח. בשיטת רבי יוסי יש לכאורה סתירה בין שתי הברייתות. בראשונה פוסק כי חולקים את העודף, ובשניה פוסק כי הכול הולך למשלח. מתרץ רמי בר חמא ואומר:
אמר רמי בר חמא, לא קשיא: כאן בדבר שיש לו קצבה, כאן בדבר שאין לו קצבה.
הברייתות עוסקות במקרים שונים. הראשונה עוסקת בקניית מוצר שיש לו מחיר קבוע בשוק, ואז לא ברור מה כוונת המוכר, האם ביקש לתת מתנה לשליח, או להעביר למשלח (הקונה), לכן פסק רבי יוסי כי חולקים. הברייתא השנייה עוסקת במוצר שאין לו מחיר קבוע בשוק, ולכן כל הסכום שהקונה שילם מוכוון לקונה, זו הסיבה שהמשלח מקבל את כל הסכום.
המשנה שלנו עוסקת במקרה שאין לו קצבה וכשיטת רבי יוסי, ולפי זה מסביר רב נחמן כי אלמנה שמכרה שווה מנה במאתיים, הסכום הולך ליתומים, וכאילו שהם שילמו לה את מלוא הכתובה אשר שווה כאמור מאתיים זוז.
אמר רב פפא, הלכתא: דבר שיש לו קצבה - חולקין, דבר שאין לו קצבה - הכל לבעל המעות.
רב פפא פוסק הלכה כרבי יוסי, וכמשמע בתשובת רמי בר חמא שמשנתנו פוסקת כמוהו.
מאי קא משמע לן? שינויא דשנינן שינויא הוא.
שואלת הגמרא מהו החידוש בדברי רב פפא, הרי יש לנו כלל בהלכות פסיקה, שרבי יוסי ורבי יהודה הלכה כרבי יוסי, ועונה הגמרא כי רב פפא ביקש לחזק ולאשש את תשובת רמי בר חמא לסתירה בין שתי הברייתות. 
  

מהו המסר

1. כבר הזכרנו לעיל (דף פ''ה), כי שליח אינו מהווה רק יד ארוכה טכנית של המשלח, אלא רובצת עליו אחריות לביצוע תקין של השליחות. ולכן גם אלמנה, שבמכירתה של הקרקע מהווה כעין שליחה של היתומים, חייבת לנהוג באחריות ולמכור במחיר שוק ולא פחות מכך. לכן, אם לא עשתה כך, ומכרה קרקע השווה מאתיים במאה - זבש''ה (זו בעיה שלה) והיא ''אכלה אותה'' ומקבלת מאה זוז כפי שמכרה, בתמורת כתובה השווה מאתיים זוז.
2. קושיית הגמרא ( מאי שנא שוה מאתים במנה? דאמרי לה את אפסדת, שוה מנה במאתים נמי תימא אנא ארווחנא) הייתה כל כך טובה, שהתירוץ של רמי בר חמא נזקק ''לסיוע וחיזוק'' של רב פפא להלכה, למרות שבדרך כלל פוסקים כרבי יוסי מול רבי יהודה.
ואמנם, הפער בין הסברות של שתי ההלכות של המשנה ''ממשיך ומציק''. מדוע ביחס להפסד של העסקה הוא ''אכל אותה'' וביחס לרווח הוא לא זוכה לקבלו. אמנם תירצנו זאת ''בהסבר הלכתי'' אך הסברה עדיין ''קשה לעיכול''. לכן מרגיש רב פפא צורך לפסוק כך להלכה ולחזק את ידי רמי בר חמא בתשובתו.
נלמד מכאן ''לחזק את הדורשים חיזוק'' בתבונה ובשום שכל.
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]