|
|
הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
פתיחת אריזות בשבת
שיעור זה אינו קשור בקשר ענייני למסכת מכות, אבל הוא מבוסס על מימרה שלמדנו השבוע בדף היומי (מימרא שאכן נמצאת גם במסכת שבת). הדברים אמורים לגבי מי שפותח את הצוארון של בגד חדש ע"י גזירתו, כך שניתן יהיה ללבוש את הבגד, ובכך הוא מתקן את הבגד. וכך מובא בגמרא:
1. תלמוד בבלי מכות ג, ב
ואמר רב יהודה אמר רב: הפותח בית הצואר בשבת - חייב חטאת. מתקיף לה רב כהנא: וכי מה בין זה למגופת חבית? א"ל: זה חבור וזה אינו חבור.
מדברי הגמרא משמע שההבדל בין החבית לבין בית הצואר של הבגד הוא שהמכסה של החבית אינו ממש מחובר לחבית, אלא רק מודבק בטיט, ואילו בית הצואר של הבגד הוא חלק מהבגד שגוזרים אותו. מה זה אומר לגבי פתיחת קופסת שימורים? ומה הדין בפתיחת בקבוק משקה בפעם הראשונה, שהפתיחה גורמת לקריעת הפקק? והאם יש דין מיוחד לצורך אוכל בשבת, או שאין הבדל בין אוכל לכל דבר אחר? על שאלות אלו ננסה לענות בשיעור זה.
מקור הדין של מגופת חבית הוא במשנה במסכת שבת:
2. משנה שבת פרק כב משנה ג
שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. ואין נוקבים מגופה של חבית, דברי רבי יהודה. וחכמים מתירין. ולא יקבנה מצדה.
רש"י:
שובר אדם חבית - מליאה גרוגרות בסכין או בסייף, לאכול ממנה גרוגרות, דאין במקלקל שום איסור בשבת.
ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי - לנוקבה יפה בפתח נאה.
אין נוקבין מגופה - הדבוקה בפה החבית לעשות נקב, אלא נוטל את כולה, אבל כי נקיב לה - מתקן פתחא.
וחכמים מתירין - דאין דרך פתח לחבית בכך.
יש לציין כי המשנה אינה עוסקת בהסרת המכסה של החבית, אלא בשבירת החבית עצמה כדי לאכול את מה שבתוכה. לגבי המגופה של החבית, הדיון היחיד הוא רק האם מותר לנקוב אותה, או שיש בכך משום תיקון כלי, כי זה יכול לשמש אח"כ כברז. לכן לכאורה אי אפשר להבין את המשנה כפי שהבננו בסוגייתנו שאין מדובר בחיבור אלא רק בהדבקה, כי מדובר פה בשבירת החבית עצמה ולא רק הסרת המכסה. וכיצד מותר לשבור כלי בשבת?
-כותב רש"י שאין במקלקל שום איסור בשבת. מסביר הרשב"א שאין הכוונה שמותר לקלקל בשבת, אלא שלצורך השבת התירו לקלקל:
3. חידושי הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, המאה ה-13, ספרד) שבת דף קמו עמוד א
שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות. פירש רש"י ז"ל משום שאין במקלקל שום איסור שבת, ואינו מחוור בעיני, דאי משום מקלקל, לכתחלה היכי שרי? וי"ל כיון דבעלמא במקלקל פטור אבל אסור הכא משום צורך שבת מותר לכתחלה.
יש לחלק, אם כן, בין הסרת המכסה של החבית, שמותרת מכיון שלא מדובר בדבר מחובר, לבין שבירת החבית עצמה, אשר בה שוברים כלי, וזה קלקול, ומותר רק לצורך השבת. ואכן, לגבי הסרת המכסה של החבית פסק השולחן ערוך שהדבר מותר בלי הסתייגות:
4. שולחן ערוך אורח חיים סימן שיד סעיף ו
מותר להתיז ראש החבית בסייף דלאו לפתח מכוין, כיון שמסיר ראשה; אבל לנקבה בצדה, בין של חבית בין של מגופה, אסור אפי' ברומח שעושה נקב גדול; ואינו דומה לפתח דכיון דהוי מצדה ודאי לפתח מכוין. וליקוב המגופה למעלה, מותר, דלאו לפתח מכוין, שאין דרך לעשות פתח למעלה אלא נוטל כל המגופה.
ואולם, לגבי שבירת החבית, הגמרא במסכת ביצה מסייגת את הדברים ואומרת שהמשנה אינה עוסקת בחבית רגילה אלא בחבית העשויה משברים שהודבקו זה לזה, ובחבית כזו שבירת החבית דומה להסרת מכסה של חבית, שגם היא אינה ממש מחוברת:
5. תלמוד בבלי ביצה לג, ב
ולית ליה לרבי אליעזר הא דתנן: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי? - אמר רב אשי: כי תניא ההיא - במוסתקי.
ואולי כך גם אפשר להבין את המשנה לפי הסוגיה שלנו, שאמרה שמדובר במשהו שאינו ממש מחובר: כיון שמדובר במוסתקי, גם שבירת החבית היא כמו הסרת מגופה של חבית. ואולם, יש לשים לב לכך שהגמרא אומרת את הדברים רק אליבא דר' אליעזר, אבל השולחן ערוך באמת פסק להלכה שרק חבית שנשברה והודבקה מותר לשבור שוב בשבת כדי לאכול את מה שבתוכה, אבל אם החבית היתה חבית שלמה אסור לשבור אותה בשבת. אמנם ראינו לפני כן שמותר להסיר את ראש החבית, כי היא לא חלק מהחבית, אך לגבי שבירת החבית השולחן ערוך פוסק שזה מותר רק אם החבית לא היתה שלמה:
6. שולחן ערוך אורח חיים סימן שיד סעיף א
אין בנין וסתירה בכלים. והני מילי שאינו בנין ממש כגון חבית, הגה: שאינה מחזקת ארבעים סאה, שנשברה ודיבק שבריה בזפת, יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דא"כ הוה ליה מתקן מנא; אבל אם היא שלמה, אסור לשברה אפי' בענין שאינו עושה כלי.
השולחן ערוך הולך בכך בעקבות דברי בעלי התוספות (עירובין לד, ב ד"ה ואמאי) שהסבירו שדברי הגמרא נכונים לכולי עלמא ולא רק לשיטת ר' אליעזר. ואולם, פוסקים רבים אחרים, ובהם גם הרי"ף והרמב"ם, פסקו את דברי המשנה כפשוטם שלגבי שבירת חבית מותר הדבר גם אם החבית היתה שלמה לפני כן. ואלו הן דברי הרמב"ם:
7. רמב"ם הלכות שבת פרק כג הלכה ב
נוקבין מגופה של חבית להוציא ממנה יין ובלבד שיקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי. שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי, ומביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף לפני האורחין ואינו חושש, שאין כוונתו אלא להראות נדיבות לבו.
ראינו, אם כן, שלושה דינים שונים:
א. הסרת מכסה של חבית מותרת מכיון שאין זה חיבור
ב. שבירת חבית שהיתה שבורה והודבקה מותרת - אם מפני שאין זה חיבור ואם מפני שאין חשש שמא יבוא לתקן שם ברז.
ג. שבירת חבית שלמה כדי לאכול את מה שבתוכה - נחלקו הפוסקים: השולחן ערוך אסר והרמב"ם התיר.
מה זה אומר לגבי פתיחת קופסת שימורים? האם פתיחת הקופסא דומה לשבירת חבית או להסרת המכסה של החבית? בניגוד לחבית, בקופסת שימורים לא מדובר בשני חלקים שהודבקו זה לזה, כי הקופסא נסגרה כיחידה אחת, ובפתיחתה אנחנו קורעים את המתכת.
ואולם, עוד בטרם נעסוק בקופסת שימורים, יש לבדוק גם מה המצב בפתיחת בקבוק שתיה. כאן, לכאורה, ברור שמדובר בהסרת מכסה, כי הפקק מעולם לא היה חלק מהבקבוק, אבל מסתבר שגם כאן עולה שאלה, כי בבקבוקים חדשים פתיחת המכסה מנתקת מהפקק את הטבעת שנועדה להבטיח שמדובר בבקבוק שלא נפתח מחדש, ולכן אולי לא מדובר פה בהסרת מכסה אלא בשבירתו. כך מובא ב'שמירת שבת כהלכתה':
8. שמירת שבת כהלכתה (הרב יהושע ישעיה נויבירט, ישראל) פרק ט סעיף יז
אסור להסיר את מכסה הפח מבקבוק אשר עם פתיחתו נהפך המכסה לכלי ראוי לשימוש כפקק הברגה, כגון מכסה אשר עם פתיחתו לראשונה נפרד חלק ממנו ונשארת מעין טבעת על גבי צואר הבקבוק. אבל מותר לנקב בעזרת פטיש או מסמר את המכסה הזה, אם אין על המכסה אותיות או ציורים שיתקלקלו על ידי הניקוב, ושוב יהא מותר להסיר את המכסה, ובלבד שיעשה נקב רחב במכסה כך שלא יהיה עוד ראוי לשימוש בתורת מכסה.
הרב נויבירט, בעקבות הגרש"ז אויערבך, מבין שהפרדת המכסה מהטבעת שלו היא כשבירת החבית, וממילא מכיון שהשו"ע פסק שאין לשבור חבית שהיתה שלמה, אסור גם לפתוח בקבוק כזה שבת. ואולם, הרב עובדיה יוסף חולק על כך וסובר שמותר לפתוח בקבוק כזה בשבת, משתי סיבות: ראשית, אילו היה השו"ע רואה את כל פוסקי ההלכה שפסקו שהמשנה אינה עוסקת רק במוסתקי, הוא היה מסכים לדעתם וכותב שמותר לשבור חבית כדי לאכול את מה שבתוכה. ושנית, מכיון שלא מדובר פה בשבירת הפקק, כי הפקק היה פקק לפני כן ונשאר פקק גם אחר כך:
9. שו"ת יחווה דעת (הרב עובדיה יוסף, ישראל) חלק ב סימן מב
נמצא שרוב הפוסקים, ועל צבאם הרי"ף והרמב"ם, סוברים שגם כלי שלם מותר לשבור בשבת כדי ליטול ממנו מאכל או משקה. וקרוב לומר שגם מרן השלחן ערוך, אילו ראה דברי הפוסקים הנ"ל, היה פוסק להקל אפילו שלא במוסתקי. ולפי זה דעת לנבון נקל שמותר לפתוח את הבקבוק בשבת, ואף על פי שהוא מנתק ומפריד בפתיחתו את הטבעת שבשולי המכסה, ושוב לא תצלח למאומה, ונחשב כמקלקל, מכל מקום כיון שאינו מתכוין בזה אלא ליטול המאכל או המשקה, מותר, כדין השובר חבית ליטול ממנה גרוגרות. ובאמת שבפתיחת המכסה והסרתו מהבקבוק, אף שבזה יהיה אפשר להשתמש בו כפקק לבקבוק, אינו נחשב כעושה כלי, הואיל וכבר נקרא עליו שם כלי עוד לפני הידוקו בצואר הבקבוק, וגם לאחר שנצמד והתהדק סביב הבקבוק, לא ירד מעליו תורת כלי, שהוא ממשיך לשמש כמכסה לבקבוק שנמצד אליו. וכשפותחו אינו נחשב כמתקן כלי.
...
ואמנם ראיתי בספר שמירת שבת כהלכתה שפסק בשם ידידנו הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך, לאסור לפתוח הבקבוק על ידי הסרת מכסה הפח, שנעשה באופן שעם פתיחתו נפרד חלק מהמכסה, כך שתשאר מעין טבעת על צואר הבקבוק, ומעתה אפשר להשתמש בחלקו העליון של המכסה, כמכסה הברגה רגיל, והרי זה כעושה כלי. ע"ש. אולם לדעתי נראה שיש להתיר מהטעם הנ"ל, שאף לפני הידוק המכסה במכונה בצואר הבקבוק היה עליו תורת כלי, וגם בהיותו משמש מכסה לבקבוק בעודו מלא, יש עליו תורת כלי, ואם כן אין כאן תיקון כלי כלל. ועוד, שבהסרת המכסה אינו מתכוין כלל לתקן כלי, אלא לפתוח הבקבוק... ואמנם טוב להזהר ממדת חסידות לפתוח הבקבוק מערב שבת, כי מהיות טוב אל תקרי רע. אולם במקרה שלא הספיקו לפותחו מערב שבת, מותר לפותחו בשבת.
אגב, אין מדובר פה במחלוקת בין אשכנזים לספרדים רגילה, אשר בדרך כלל מבוססת על הבדלי פסיקה בין ר' יוסף קארו לר' משה איסרליש. הרי הסיבה שהרב אויערבך אוסר לפתוח את הבקבוק היא בגלל פסיקתו של השולחן ערוך! מדובר פה במחלוקת בסברא ובהבנת המציאות, ובכך אין לענ"ד חובה ללכת לפי ארצות המוצא אלא לפי השכל הישר.
לכן, לכתחילה גם הרב עובדיה יוסף כותב שרצוי לפתוח את הבקבוקים לפני שבת, אבל אם זה לא נעשה - לדעתו של הרב עובדיה יוסף מותר לפתוח את הבקבוק גם בשבת, ואילו לדעתו של הרב אויערבך אין לפתוח בקבוק כזה בשבת.
ומה הדין בקריעת נייר עטיפה של שוקולד או קרטיב? האם זה דומה לשבירת חבית שלמה או לשבירת חבית מוסתקי? ובכן, מסתבר שכאן כולם יודו שזה מותר אף לכתחילה, מכיון שנייר העטיפה אינו נחשב לכלי כמו חבית שלמה, וזה דומה לדין של חותלות של תמרים - שהם מעין כלים חד פעמיים שהיו נעשים מענפי הדקל, והשולחן ערוך כותב שזה בדיוק כמו קילוף פרי או שבירת הקליפה של האגוז:
10. שולחן ערוך אורח חיים סימן שיד סעיף ח
חותלות (פי' מיני כלים) של תמרים וגרוגרות, אם הכיסוי קשור בחבל, מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין, ואפי' גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם.
ואכן, על סמך הדברים האלה נפסק גם להלכה שמותר לקרוע עטיפות נייר. וכך הסביר את הדברים הרב משה לוי מישיבת 'כסא רחמים' בספרו 'מנוחת אהבה':
11. מנוחת אהבה (הרב משה לוי, המאה ה-20, ישראל) פרק טז סעיף ד
מותר בשבת לקרוע נייר שעל גבי ופל או שלגון, נייר קרטון העוטף חבילת גלידה, נייר שסביב נקניק ונקניקיות כדי להוציא את האוכל שבתוכם, ואינו אסור משום קורע מפני שאין שֵם כלי עליהם, והרי הם כקליפה שעל גבי אגוז. ומכל מקום אם אפשר צריך להיזהר שלא לקרוע במקום שכתובים אותיות.
...ונראה שהטעם שאין שֵם כלי על החותלות הוא מפני שהם כלים גרועים שעשויים מכפות תמרים... ולפי זה גם בנידון דידן בעטיפות העשויות מנייר או מנייר קרטון דהוו כלים גרועים יש להתיר לקורען בשבת, ועוד שאינם עשויים לשימוש חוזר, שאחר שמוציאים מהם את האוכל משליכים אותם לאשפה, ולכן אינן דומים לכלי אלא לקליפה שעשויה לשמור האגוז שבתוכה שלא יתקלקל.
אגב, גם לגבי קריעת האותיות, הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ד סימן לג - לח, וכן ח"ה סימן כז - ל) סובר שפסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן מותר, וכאן הרי מדובר באיסור דרבנן, כי אין המחיקה על מנת לכתוב. לכן אם אין אפשרות להקפיד לקרוע ללא חיתוך האותיות, לשיטתו מותר גם לקרוע את האותיות, אבל לכתחילה ראוי להחמיר בכך.
האם הדברים האלו אמורים רק לגבי מאכלים, או שמותר באותה מידה גם לקרוע עטיפת נייר של משחק? - ובכן, בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, אין פה דין מיוחד במאכלים, אלא - כפי שכתב הרשב"א - כל שהוא לצורך שבת. לכן, גם קריעת עטיפה של מתנה, לכאורה, צריכה להיות אותו דבר. ואולם, לגבי מעטפה של מכתב, המשנה ברורה (ביאור הלכה סימן שמ ד"ה הנייר) כתב שאין לפתוח מעטפה חתומה בשבת. אבל החזון אי"ש חילק בין מעטפה שהיא עצמה המכתב, ולכן קריעתה נועדה כדי לקרוא מה שעליה, לבין מעטפה שהמכתב נמצא בתוכה, שקריעתה היא כשבירת החבית:
12. חזון אי"ש (הרב אברהם ישעיה קרליץ, המאה ה-20, ישראל), או"ח סא אות ב
במשנה ברורה סי' ש"מ סי"ג, הביא כשם אחרונים ז"ל שדנו אם מותר לפתוח אגרת חתומה. ויש בזה ב׳ אופנים, א׳ באגרת עצמה דבוקת השפתות, ב׳ מונחת במעטפה. ובאופן הראשון אין כאן לא משום בונה ולא משום סותר אלא יש כאן משום קורע והכא הקריעה אינה דרך השתתה שהרי מקפיד שלא להשחית את הגליון שהרי צריך לאגרת ויש כאן מלאכת קורע ואפשר שהוא דאורייתא כמו פותח בית הצואר...
ובקריעת המעטפה אם אינו חושש למעטפה שתשחת הוה ליה כקורע עור שעל פי חבית ואין כאן משום קורע... ומיהו היכי דהקרעים אינם ראוים לכלום ודאי מקלקל הוא... אבל היכי דנשארה המעטפה ראויה ליתן בתוכה אף שאין דעתיה עלה אפשר דחשיבא קריעה של תיקון... ואמנם יש לאסור דזימנין דניחא ליה לשמש במעטפה וכמש"כ שם ס"ק י"א ואם באמת דעתיה לקיימה אפשר שהוא דאורייתא.
לכן, כאשר מדובר באריזה של מתנה (שהוקנתה בערב שבת, כמובן) או בניילון של צלחות חד פעמיות או בחבילת טישואים שיש בהם צורך בשבת עצמה, הרי שהפתיחה אינה יוצרת כלי ולכן יהיה מותר לקרוע את זה בשבת, ובלבד שהדברים נעשים באופן של קריעה ולא מאפשרים שימוש חוזר באותה אריזה אח"כ.
מכאן נעבור לדיון על קופסת שימורים. כאמור, לא מדובר פה בהסרת מכסה, כפי שאנחנו רגילים לחשוב, כי המכסה של הקופסא הוא חלק מהקופסא, ופתיחת הקופסא יוצרת פתח חדש ואינה מפרידה בין חלקים שהודבקו זה לזה כפי שהמצב בשבירת חבית. מאידך גיסא, בניגוד לשבירת חבית, לא מדובר פה בשבירה של כלי, אלא להיפך: כאשר אדם פותח קופסת שימורים הוא בעצם יוצר כלי, כי כל עוד הקופסא סגורה באופן הרמטי אין כאן כלי בכלל. האם ניתן, אם כן, לפתוח בשבת קופסת שימורים, ובכך ליצור כלי חדש? כותב החזון אי"ש שאם כוונתו להשתמש בקופסא אח"כ, הרי שהוא יוצר כלי בעצם פתיחת הקופסא, ולכן הדבר אסור:
13. חזון אי"ש אורח חיים סימן נא אות יא
קופסאות של שמן או של דגים העשויין מטסי ברזל ורצופין מכל צד, וחותכין בסכין את הטס שעל הפתח, נראה דלא דמי להסרת המגופה דשרי, דהכא מרוצף באבר ובבדיל והוי כחיבור עיקר הכלי, ומיהו משום סתירת כלי ליכא כאן שאין כאן סותר כלל, שהפתיחה תיקון, וסתום מכל צד לאו כלי הוא, וכשעושה לו פתח נעשה כלי, ומקום הספק בזה הוא כשאין דעתו על הקופסא אלא להוציא מה שבתוכה ולזורקה באשפה, וזה חשיב כשובר חבית ליטול הימנה גרוגרות, וכמתיז ראשה בסייף וכקוטם להריח וכשובר חותמות שבכלים, ואפי' לדעת תוס' דלא הותר אלא במוסתקי אבל שלמה אסור משום סתירה, הכא שרי ואין כאן סתירה כלל. אמנם יש לאסור משום גזירה דלמא יכוין לשם פתח, ומשום זה מוקי לה בביצה ל"ג, ב במוסתקי. והרבה בני אדם דעתם על הקופסא לשמש בה להניח בה בורית או מסמרים וכיו"ב. וזימנין דאינו אוכל כל הדגים השתא, וניחא ליה בשימושה, ולא דמי למתיז ראשה בסייף דהתם בפתוחה ומגופפת במגופה ואין המגופה חיבור והתזת גופה קלקול ולא בנין, אבל הכא כל דניחא ליה בשימוש כלי דידה חשיב פתח. ואפשר דאף בדעתו לזורקה אין מתחשבין עם כוונתו.
ואולם, נראה שהדברים האלה משתנים בהתאם למציאות. אנחנו חיים כיום בחברת שפע, ובדרך כלל לא שומרים את קופסאות השימורים, ואולי המצב הפוך מזה שתיאר החזון אי"ש: היום מי שמתכוון להשתמש בקופסא לאחר פתיחתה בטלה דעתו.
כך כותב הרב משה פיינשטיין מעיקר הדין, אם כי לכתחילה כתב שיש לפתוח מע"ש:
14. אגרות משה (הרב משה פיינשטיין, המאה ה-20, ארה"ב) או"ח חלק א סימן קכב
וא"כ יש למילף מזה גם לכל כלי שנעשה כה"ג כמו שיש בהרבה קענס ותיבות שפראטן שנעשין הכלים רק בשביל אוכלין אלו ואחר שאוכלין אותן זורקין את הקענס לאשפה וכ"ש כשמתקלקלין ואין ראוין כלל להשתמש בהם עוד הפעם שיש להתיר משום שהקענס הם כקליפה להאוכלין שבהם. אבל טעם היתר זה הוא רק כשידוע שבני המדינה זורקין אותם אחר שאוכלין לאשפה, אבל אם יש בנ"א שמשתמשים בהם לאיזה דברים אחרים ליכא היתר זה. ובצוקער שנמכרין חבילות כרוכין בנייר ובשק של נייר, כשהן רק לצוקער אלו הוי כקליפה שידוע שמשליכין את שק הנייר ונייר הנכרך בו לאשפה, יש להחשיבם כקליפה ומותר לכו"ע מטעם הש"ע שפי' בהיתר חותלות.
...
וכל זה מדינא. אבל למעשה אין להתיר כיון שבני תורה מועטין בעוה"ר עיין בשבת דף קל"ט שבמקום שאינן בני תורה יש דברים שאין להתיר כדי שלא יבואו להקל, ורואה אני שכ"ש בזה וכ"ש בדור ובמקום פרוץ כבזמננו ומקומותינו שצריך להחמיר ואין לקרוע לא שק של בגד ולא של נייר ולא לשבור הקענס ותיבות השפראטן ואף לא לחתוך ולקרוע החבל שקשור בו השק אף בדברים שהם יותר צורך שבת וכ"ש בדברים שאין בהם צורך שבת כ"כ רק שהוא לכבוד ועונג שהמניעה אף רק מחמת יראה מחשש חלול שבת זהו כבוד שבת היותר גדול.
אך אם יש צורך גדול כגון בסעודת נישואין או שהזמין אורחים ויהיה לו בושת יקרע וישבור ע"י עכו"ם ואם ליכא עכו"ם אם הוא ת"ח ובצנעא יש להתיר לו בצורך גדול כזה שיהיה לו בושת אבל רק בדברים שכתבתי שמותרין מדינא, אבל לשבור כלי שלם אין להתיר אף בצורך גדול כזה אף לא לת"ח בצנעא אלא ע"י עכו"ם יש להתיר אף בהו במקום צורך גדול.
ואכן, הרבה מתירים היום לפתוח קופסאות שימורים בשבת אם שכח לפתוח אותן מערב שבת. (למשל: שו"ת הר צבי טל הרים מכה בפטיש אות ג. כף החיים סימן שיד אות לח. דברי יציב או"ח קעא, תפילה למשה סימן כה, מנחת יצחק ח"ד סימן פב, ציץ אליעזר ח"ו סימן לה. הרב בן ציון אבא שאול, אור לציון ס' כד-כו. בדי השולחן עמ' 25 בשם הרב עובדיה יוסף, ועוד).
השאלה היא האם צריך להעביר את התוכן של הקופסא מיד לכלי אחר, או שאפשר להשתמש בקופסא עד שהיא תיגמר. הרב אויערבך כותב שזה אינו מגדיר את הכלי ככלי חשוב, וכפי שהובא בספר 'שולחן שלמה', המלקט את כל פסקי הרב אויערבך:
15. שולחן שלמה (הרב שמחה בונם לייזרזון, ישראל) או"ח שיד, א אות ה
איסור עשיית פתח יפה הוא רק באופן שע"י כך הוא מתכוין ליצור כלי שימושי, ולכן קופסאות שימורים וסרדינים כיון שרובא דרובא זורקים הקופסא לאחר ריקון המאכל ולא משתמשים בקופסא שימוש חוזר, לכן אנו רואים את הקופסא כעטיפת מאכל וכשובר קליפת האגוז, ואין בפתיחתן משום עשיית כלי. וכמו כן מותר לנקב שקיות משקה בקש או לפתוח את הלשונית של פחיות השתיה, כיון שזורקן מיד לאחר גמר השתיה.
ואפילו בקופסאות שימורים של חמוצים שמשאירים את המאכל בקופסא, והקופסא משמשת ככלי איחסון עד לגמר המאכל - ומשום כך אמנם אוסר החזון אי"ש לפתוח קופסאות שימורים, וכמו שכתב "וזימנין דאינו אוכל כל הדגים השתא וניחא ליה בשימושה", מכל מקום אין זה נחשב לעושה כלי איחסון, שהרי הקופסא היא כלי איחסון גרוע ואינה מיועדת לכך, ואי אפשר להשאיר שם המאכל לזמן מרובה מפני שמתקלקל בה. והרי גם בשובר חבית שמלאה בגרוגרות אינו מרוקן הגרוגרות בבת אחת אלא מרוקנה לאט לאט כפי צרכו. ובכל זאת אין מחייבים אותו על שעושה את החבית לכלי איחסון, כיון שהחבית השבורה אינה מתאימה לכלי איחסון, והכי נמי בקופסאות שימורים.
...לעניין פתיחת שקית של חלב או מיץ, כיון דהרי הדרך להשתמש בשקית רק לשמירת התוכן - החלב או המיץ - ולהעברתו ממקום למקום, ושוב זורקה בגמר השימוש והוה ליה ככלי גרוע כמוסתקי, ולכן יש לומר דבזה לכו"ע מותר, ובלבד שלא יתכוין לעשות פתח יפה, וכן לא יפתח במקום הנדבק אלא יחתוך קצת בגוף השקית, וגם לא יחתוך במקום האותיות...
ולכן בכל האריזות שאין עליהם שֵם כלי ונזרקות מיד לאחר שנתרוקן מהם התוכן - בין בקופסת קרטון שקית או נייר, בין בדברי מאכל או דברים אחרים כגון תרופות בגדים וצעצועים - וכל קריעתו היא רק כדי להגיע אל התוכן שנמצא בתוך האריזה, בטלים הם לחפץ שבתוכם ושרי, וזהו הדין של קורע עור שעל פי החבית. ורק במקום שהוא כלי טוב וכגון חבית או קופסת קרטון טובה וכדומה, אסור...
דברי הלבשה הנמצאים בשקיות ניילון וכדומה ששכח לפותחן מבעוד יום, מותר לקרוע בשבת את השקית דרך קלקולם, דהיינו שלא תהיה אח"כ ראויה לשימוש בתורת כלי, מפני שהדין של שובר אדם את החבית אינו דוקא לצורך אכילה... אמנם ההיתר הוא כשפותח אך ורק לצורך שבת.
|
