יֵצֵא או יָצָא
סוגיית הגמרא בגיטין מד,ב דנה בעבד שיצא לחו"ל, ומשום כך הוא יוצא לחירות. בברייתא נאמר (לפי הגירסה השניה ברש"י): "יצא העבד אחר רבו לסוריה...", ועל כך תמהה הגמרא: וכי חייב העבד לצאת?! ("לא סגי דלא נפיק?!") ומשיבה: "אלא, יצא העבד אחר רבו לסוריה...". מה נשתנה בקריאת הברייתא בין מה שראה לפניו המקשן, לבין מה שתירצו לו?
ההבדל הוא כנראה בניקוד. רוב הגמרות שלפנינו אינן מנוקדות, ולכן לא היה הבדל בקריאת הברייתא לפני התירוץ ואחריו. אילו היתה הגמרא מנוקדת היה כתוב בהתחלה: "יֵצֵא העבד אחר רבו לסוריה"; והתירוץ הוא, שעלינו לקרוא: "יָצָא העבד אחר רבו לסוריה", כלומר: אם קרה והעבד יצא, אבל בוודאי אין זו חובתו לצאת.
שימוש בניקוד עשוי להסביר ספק של הגמרא בתחילת מסכת בבא-בתרא. המשנה שם קובעת: "השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר, בונים את הכותל...", והגמרא מסתפקת אם מחיצה זה 'גודא' (גדר), ואז כל הדיון בין השותפים הוא לאחר שהביעו את רצונם לבנות גדר ביניהם; או ש'מחיצה' זו חלוקה, ואז בכל מקרה שרוצים לחלק חצר משותפת חייבים לבנות חומה בין החצרות, כדי לא להזיק זה לזה ב"היזק ראייה".
ספק זה נראה מוזר לקורא בן ימינו - מי לא יודע ש"מחיצה" זה גדר ולא חלוקה?! הסביר את הדבר הרב ב"ז בנדיקט זצ"ל, רבה של שכונת אחוזה בחיפה: במשנה היה כתוב "מחצה" ללא ניקוד, ושאלת הגמרא היא כיצד לנקד מלה זו – מְחִצָּה (גדר) או מֶחֱצָה (חצייה, חלוקה).
