צואר וצוארים
על הפסוק וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו (מה,יד) שואלת הגמרא (מגילה טז,ב): "כמה צוארין הוו ליה לבנימין?" ומשיב רבי אלעזר: "בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב, ובנימין בכה על צואריו – בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב."
רש"י על הגמ' כתב, שאין גורסים את השאלה "כמה צוארין היו לו לבנימין", שהרי כך דרך המקרא לכתוב 'צוארי' ברבים; וכראייה הוא מביא את הפסוק מבראשית כז,טז - וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו – וכן את סופו של הפסוק שלפנינו: בָּכָה עַל צַוָּארָיו. אבל אם לא גורסים שאלה זו, יפה שואל פי' הרי"ף (ר' יאשיהו פינטו) שעל עין-יעקב: מנין לר' אלעזר לדרוש על שני מקדשים אצל בנימין?
ר' אליהו מזרחי בפסוקנו מביא שיש גירסה שלפיה אצל בנימין כתוב "צוארי", ואילו אצל יוסף הכתיב הוא "צוארו", אם כי הקרי הוא "צואריו". ברור שלפני רש"י לא היתה גירסה זו.
כת"י מינכן של הגמרא תומך בפירוש רש"י המשמיט את השאלה, אבל בבראשית רבה (סוף פר' צג) מובאת השאלה "וכי שני צוארים היו לו לבנימין?!" ובפירוש רש"י למדרש זה כתוב: "צואריו לשון יחיד הוא כמו 'בעליו', 'אדוניו'; אבל 'צוארי' משמע שנים." מהסתירה שיש בין פירוש זה לפירושו לגמרא מבואר שהפירוש למדרש רק מיוחס לרש"י, אבל באמת אינו שלו, או שלא כולו שלו.
ואפשר, כמו שכתב בעל "הבנת המקרא" על פי' רש"י לתורה, שיש להבחין בין צַוְּארֵי (ו' שוואית, אצל בנימין) שהוא לשון רבים, לבין צַוָּארָיו (ו' קמוצה, אצל יוסף).
