זירוז עצמי / רפי זברגר
נדרים ח ע''א
הקדמה
בשלהי הדף הקודם עסקנו מעט בהלכות נידוי ולמדנו את דבריו של רב גידל בשם רב כי תלמיד חכם יכול לנדות את עצמו וגם לאחר מכן להפר את הנידוי. הגמרא הביאה מקרה ובו תלמיד חכם שעשה מעשה המחייב נידוי, ומר זוטרא חסידא רבו נידה אותו, אך הקדים ונידה את עצמו. מטרת הנידוי העצמי כדי לזרז את עצמו לבל ישכח להפר את הנידוי לתלמיד החכם תוך זמן קצר, לא לפני שיפר את הנידוי העצמי.
בתחילת הדף היום מביאה הגמרא עוד שלש מימרות של רב גידל בשם רב, ונראה בהמשך גם את הקשר הרעיוני לדבריו בדף הקודם.
הנושא
ואמר רב גידל אמר רב: מנין שנשבעין לקיים את המצוה? שנאמר (תהלים קי''ט, ק''ו): נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ.
רב גידל בשם רב מוכיח מהפסוק בתהלים כי ניתן, ואפילו יש ענין להישבע לקיים מצווה, ובמעשה זה מתחייב קרבן(עולה ויורד) אם לא יקיים את המצווה ובכך יעבור גם על שבועתו שלו.
והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא!
מקשה הגמרא מה משמעות השבועה הפרטית, והרי אדם מושבע מהר סיני לקיים את כל המצוות, ויש דין הקובע שאין שבועה חלה על דבר שאדם מחויב עליו שבועה קודם לכן!
אלא הא קא משמע לן, דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה.
עונה הגמרא כי אמנם אין חיוב הבאת קרבן על אי קיום השבועה כאשר האדם כבר מושבע ועומד מהר סיני, אלא כל מטרתו של השבועה כדי לזרז את עצמו בקיום המצווה. יש אומרים שאף עובר על איסור ''בל יחל'' אם לא יקיים את המצווה (למרות שאינו מחויב קרבן), ויש אומרים כי אינו חייב באיסור ''בל יחל'' אך עצם הזכרת שם ה' בשבועה, תזרז אותו לקיים את המצווה כהלכתה.
ואמר רב גידל אמר רב: האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו - נדר גדול נדר לאלהי ישראל.
עוד מימרא של רב גידל נאמרה בשם רב קובעת כי אדם הנשבע ללמוד פרק או מסכת מסוימת מהווה ''נדר (שבועה) גדול" בבחינה דבר ראוי וטוב.
והלא מושבע ועומד הוא, ואין שבועה חלה על שבועה!
שוב שואלת הגמרא שאלה דומה: והרי ישנה גם מצווה ללמוד תורה ("ושננתם לבניך" ועוד פסוקים), אם כן כיצד השבועה חלה על מצווה שאדם מושבע עליה מקדמא דנא?
מאי קא משמע לן? דאפילו זרוזי בעלמא,
עונה הגמרא כי למרות היות האדם מושבע כבר ללמוד תורה, ''יש ענין'' לזרז את עצמו בלימוד תורה, עד כדי שבועה לבצע זאת. (גם כאן נאמר משמעות דומה להלכה הקודמת, שהשבועה מחייבת באיסור ''בל יחל'', או שעצם הזכרת שם ה' בשבועה מהווה זרז לאדם בקיום המצווה ובלימוד התורה).
היינו דרב גידל קמייתא!
מקשה הגמרא, אם כן, מה הצורך במימרא נוספת, הרי כבר למדנו במימרא הקודמת של רב גידל בשם רב כי מותר להישבע על מנת לזרז את עצמנו בקיום המצוות?
הא קא משמע לן, כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית, משום הכי חייל שבועה עליה.
עונה הגמרא כי כדי לקיים את מצוות ''ושננתם לבניך'' יוצא ידי חובה אפילו בקריאת שמע בבקר ובערב (לאדם העסוק בענייני פרנסה), ולכן רב גידל בשם רב מלמדנו כי שבועה על לימוד תורה יותר מעמיק (לימוד פרק או מסכת) אפילו מחייבת קרבן, אם לא קיים את שבועתו.
אמר רב גידל אמר רב: האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה - עליו להשכים, שנאמר (יחזקאל ג', כ''ב-כ''ג): וַתְּהִי עָלַי שָׁם יַד ה' וַיֹּאמֶר אֵלַי קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ:... וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה' עֹמֵד כַּכָּבוֹד אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל עַל פָּנָי:
המימרא השלישית של רב גידל בשם רב קובעת כי אפילו אמירה ללא שבועה הקוראת לו ולחברו ללמוד פרק תורה, מחייבת אותו כאילו נשבע ממש. ויותר מכך, אם הוא מזרז את שניהם (חברו ואת עצמו) הרי שעליו להקדים ולבוא לפני חברו בקיום אותה אמירה. זאת כפי שלמדנו ביחזקאל, שה' אמר ליחזקאל לצאת אל הבקעה, והוא (הקדוש ברוך הוא) ''הקדים'' להגיע לאותה בקעה לפני יחזקאל.
מהו המסר
שלש מימרות של רב גידל בשם רב העוסקות בזירוז האדם. הראשונה לקיום כל מצווה, השניה בלימוד תורה, והשלישית גם כן עוסקת בלימוד תורה, אך אפילו אם לא נאמרה בלשון שבועה אלא כזירוז בעלמא לחברו ולעצמו.
נראה כי שלוש הלכות אלו ממשיכות את ההלכה מהדף הקודם, וכולם יחדיו קובעות כי יש עניין גדול לאדם, לזרז את עצמו בכל מיני דרכים (ותחבולות) על מנת לקיים ולעשות טוב. אם על ידי נידוי עצמי לשמירה על תלמיד (כדי לא לשכוח להפר את הנידוי לתלמיד) ואם כדי לקיים מצוות וללמוד תורה. נוכל להוסיף ולומר כי כל זירוז שאדם עושה לעצמו למען קיום ועשיית דברים טובים וחיוביים הוא מבורך וראוי מאוד.
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי - נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]
