תפקידו של החכם בהתרת נדרים / נדרים כא ע"ב
הרב אביהוד שורץ
דף יום-יומי, תורת הר עציון
התורה קובעת כי אדם שנודר נדר או נשבע שבועה מחויב לעמוד בדיבורו. אמנם, חיוב זה הוא דווקא אם מדובר על נדר או שבועה גמורים אשר היו בהם דעת וכוונה. ליקוי בגמירות הדעת פוטר את האדם מעמידה בדיבורו. למעשה זהו הנושא המרכזי של הפרק השלישי אשר את לימודו אנו פותחים היום.
עם זאת, מסורת חז"ל היא שאף בנדר גמור, ישנה אפשרות לביטולו או להתרתו על ידי חכם. מן התורה, ידוע כי ישנה סמכות לאב להפר את נדרי בתו ולבעל להפר את נדרי אשתו, אך כאמור חז"ל לימדונו כי אף החכם מוסמך להתיר את הנדר. ישנו חידוש בדברים, אשר מתמצה בקביעה מרחיקת הלכת של המשנה הידועה במסכת חגיגה (דף י"א) כי "היתר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמוכו", דהיינו שאכן אין אחיזה בפשוטו של מקרא לאפשרות להתיר נדר.
הגמרא בדף כ"א ע"ב מציינת דוגמאות שונות ל"שיטת העבודה" של החכם כאשר הוא מבקש להתיר את הנדר. הדרך המרכזית היא להיתלות ב"חרטה", דהיינו בקביעה כי הנודע לא היה מודע די הצורך למשמעות דבריו, ועל כן מעיקרא לא קיבלם על עצמו בקבלה גמורה.
דיון זה שבסוגייתנו הוביל את הראשונים כאן למחלוקת עקרונית ומחודשת בתפיסת מעמדו של החכם המתיר את הנדר. כאמור, סוגייתנו מספרת על חכמים אשר חקרו ובדקו את הנודר, ומתוך הערכת דעתו וכוונתו, התירו את נדרו. אך למרות סיפורים אלו, בתוספות רי"ד כאן (כא ע"ב, ד"ה אין חכם מתיר) מודגש:
"שעיקר התרת הנדר זו היא שמתחרט בזה שנדר ונמצא הנדר עקור מעיקרו, והיה ראוי שיהא מותר בלי שום התרת חכם ... אלא שאמרה תורה 'לא ייחל דברו', ולמדו חכמים לומר הוא לא ייחל אבל אחרים מוחלין לו שאין אדם רשאי להתיר נדרי עצמו הלכך צריך החכם לומר שרי לך מחול לך. אבל עיקר ההתרה הנודר עשאה לעצמו כשמתחרט".
על פי התוס' רי"ד אמירת החכם אמנם נדרשת ונצרכת, אך תפקידו המרכזי מסתכם בחשיפת רצונותיו וכוונותיו הראשוניות של הנודר.
לעומת הרי"ד, פירשו בתוספות ישנים כאן:
ואומר הר"מ, שלפיכך אנו סומכים על חרטות כאלו. דמן התורה אין צריך חרטה, אלא החכם מתיר בלא שום חרטה. דכתיב: 'לא יחל דברו' – הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו. ורבנן הוא דתיקנו לפתוח בחרטה, כדי להכחיש כוח הנדר ויהא קל להתירו.
התוספות מציגים תפיסה רדיקלית של כוחו של החכם, ולפיה בסמכותו להתיר את הנדר. דברים דומים כתב גם המבי"ט (א' צ"ח):
"ואפשר דמדאורייתא אפילו בלא חרטה נמי הוה מצי למישריה נדר ושבועה, משום דכתיב 'לא יחל דברו' אבל אחרים מוחלין לו, דמשמע אף בלא חרטה".
החרטה אינה אלא פרט שולי בהתרת הנדר, המבוססת בעיקר על כוחם וסמכותם של החכמים.
מורנו הרב יעקב מדן (במאמרו בספר "מאמר הפלאה") הסביר דעה זו כך:
"שונה פרשת נדרים מכל פרשיות התורה בכך שלא נאמרה ממשה ישירות אל בני ישראל, אלא רק דרך ראשי המטות. משמע, הנדר תלוי בהם ובהסכמתם, וזיקתם לנודר דומה (אף שלא בהכרח זהה) לזיקת האב כלפי בתו והבעל כלפי אשתו, שיש להם אפשרות לא לאשר את הנדר. וכן מצאנו בפרשה הסמוכה, שיש לראשי המטות אפוטרופסות על בני מטותיהם לעניין נחלת הארץ ... אפשר שקיים אפוא, קשר, בין אחריותם של ראשי המטות על נחלת בני שבטם ובין אחריותם על נדריהם".
להרחבה ביסוד תפיסה זו של התרת נדרים, מומלץ לעיין בגוף אותו המאמר של הרב מדן.
