להתרחק מן הכעס / רפי זברגר

נדרים כב ע''א-ע''ב
 

הקדמה 

למדנו אתמול על אופני התרת הנדר על ידי חכם. הבדלנו בין פתח לחרטה. כאשר הפתח מביא את הנודר להכרה כי אם היה יודע את כל הנתונים על הנדר וחומרתו לא היה נודר, וחרטה כשמה כן היא, חרטה על מעשהו למרות שהיה מודע לכל משמעויות הנדר גם בעת נדרו. הגמרא הביאה מספר סיפורים על אופני חרטה וכן מספר סיפורים על אופני פתח, שהחורז את כל סיפורי הפתח הינם הבנה והכרה של הנודר עד כמה חמור הנדר. נצטט אחד מסיפורים אלו:
ולא פתחינן בהדא אחרנייתא, דתניא, רבי נתן אומר: הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו מקריב עליו קרבן; ברישא - פתחינן, בסיפא - אביי אמר: פתחינן, רבא אמר לא פתחינן.
רבי נתן מדמה את האדם הנודר כאילו בנה במה, בתקופה שהבמות נאסרו (לאחר בניית בית המקדש הראשון), ומי שאינו נשאל על נדרו ומקיים אותו נדמה כמי שהקריב קרבן על אותה במה, שאז עובר על איסור שחוטי חוץ (הקרבת קרבנות מחוץ לבית המקדש).
על דבריו הראשונים של רבי נתן כולם מסכימים כי ניתן לפתוח (לומר לנודר אילו היית יודע שבעצם הנדר כאילו בנית במה היית נודר), אך לגבי סוף דבריו (אילו היית יודע שהמקיים את הנדר עובר על איסור שחוטי חוץ כאילו הקריב על במה) ישנה מחלוקת אמוראים. לאביי מותר לפתוח גם בזאת, ולא חוששים שמא ישקר האדם ויאמר שהוא מתחרט כאשר באמת אינו מתחרט ורק פוחד מהעונש על עבירה זו, ולפי רבא, בגלל חשש זה לא פותחים לו בדברים אלו.
הרמב''ם מסיים את הלכות נדרים בהלכה זו (פרק י''ג, הלכה כ''ה) ומסייגם רק לנדרי איסור ולא לנדרי הקדש:
אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו, במה דברים אמורים בנדרי איסר, אבל נדרי הקדש מצוה. לקיימן ולא ישאל עליהן אלא מדוחק שנאמר נדרי לה' אשלם. 
 

הנושא

המניע העיקרי של ''האדם הרגיל'' לנדור נדרים הוא מידת הכעס. אדם מתוך כעסו עושה ואומר כל מיני דברים, שאחת מהם היא נדירות נדרים. ואכן הגמרא מביאה מספר מימרות המלמדות אותנו עד כמה הכעס הינה מידה לא טובה.
• אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר (קהלת י''א, י'): וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל: , ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר (משלי ט''ז, ד'): כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה:
הכועס מביא עצמו לידי ביצוע עבירות אשר גורמות לעונש גיהנם (''רעה'' )
• ולא עוד, אלא שהתחתוניות שולטות בו, שנאמר (דברים כ''ח, ס''ה): וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ: , איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש? הוי אומר: אלו התחתוניות.
אדם הכועס (''לב רגז'') מביא לעצמו גם מחלת טחורים, הנמשכת לאורך זמן ואדם מצפה מאוד לסיימה (כליון עינים).
• אמר רבה בר רב הונא: כל הכועס - אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר (תהילים י', ד'): רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו:
אדם הכועס (''גבה אפו'') ''שוכח'' שיש אלוקים, ועושה הכול כאילו אין בורא הצופה ומביט בכל ברואיו.
• ר' ירמיה מדיפתי אמר: משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר (קהלת ז', ט'): אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ: , וכתיב (משלי י''ג, ט''ז): כָּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת:
אדם כעסן אף גורם לעצמו לשכוח את תלמודו (''כסילים''), ובסופו של דבר מראה לכולם את טיפשותו (''אולת'')
• רב נחמן בר יצחק אמר: בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו, שנאמר (משלי כ''ט, כ''ב): אִישׁ אַף יְגָרֶה מָדוֹן וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע: .
אדם כעסן (''בעל חמה'') גורם לעצמו לעבור עבירות ולפשוע (''רב פשע'')
• אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא (לא) חטאו ישראל - לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא, מאי טעמא? כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב (קהלת א', י''ח).
רב אדא מסיים את מימרות על הכעס ומתייחס גם לכעס של הקדוש ברוך הוא, כביכול. רב אדא קובע כי כל ספרי הנביאים והכתובים למעט ספר יהושע (מטרתו העיקרית להגדיר גבולות הארץ והשבטים) לא היו נכתבים, אם עם ישראל לא היה חוטא, שכן חטא העם גרם ל''כעסו'' של הקדוש ברוך הוא שהביא לתוכחת הנביאים. 
 

מהו המסר

כל כך הרבה דברים לא טובים קורים לאדם כעסן: ראשית לכול הוא אינו רואה את הקדוש ברוך, עובדה הגורמת לו לעבור עבירות המביאות אותו לענישה בגהינום. הכעס אף משפיע על בריאותו הפיזית בחיי העולם הזה (טחורים), ואף על חייו הרוחניים (שוכח תלמודו ומביאו לידי טפשות). עבירות של אדם (הנגרמות בחלקן הגדול מכעס האדם) אף מביאות כביכול בסופו של דבר, ל''כעס'' של הקדוש ברוך הוא.
לא לחינם פסק הרמב''ם נחרצות להתרחק מן הכעס כמטחווי קשת (הלכות דעות ב', ג'):
וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו.
ומוסיף הרמב''ם כיצד לנהוג במקרים ''שצריך'' לכעוס:
ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס.
יעשה עצמו כאילו כועס, אבל בתוך תוכו ירגיש שהוא אינו כועס כלל וכלל.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]