זירוזין לא רצויין / רפי זברגר

נדרים כג ע''א
 

הקדמה 

הגמרא ממשיכה לעסוק בכל מיני סוגים של ''פתח'' לנדרים, על ידי הבאת דוגמאות מן החיים. במאמר זה נעסוק באחת מהן. 
 

הנושא

דביתהו דאביי הוה לה ההיא ברתא, הוא אמר לקריבאי, היא אמרה לקריבה
לאשתו של אביי מנישואיה הקודמים הייתה בת שהגיעה לפרקה. אביי ביקש לשאת אותה לאחד מקרוביו, ואשתו ביקשה לשאת אותה לאחד מקרובותיה.
אמר לה: תיתסרא הנאתי עלך אי עברת אדעתאי ומינסבת לה לקריבך. אזלת ועברת על דעתיה ואינסבא לקריבה,
נדר אביי שאשתו לא תוכל ליהנות ממנו אם תעבור על בקשתו ותשיא את ביתה לבן משפחתה. והיא בכל אופן עברה על דברי בעלה ונשאה את ביתה לבת משפחתה.
אתא לקמיה דרב יוסף, אמר ליה: אילו הוה ידעת דעברת על דעתך ומנסבא לה לקריבה, מי אדרתה? אמר: לא, ושרייה רב יוסף.
לאחר מכן, אביי הלך לרב יוסף על מנת להתיר את נדרו. שאל אותו רב יוסף: אם היה יודע שאשתו בכל אופן תשיא את ביתה לקרוב שלה, גם אז היה נודר את נדרו? לאחר שאביי ענה בשלילה התיר לו רב יוסף את נדרו.
ומי שרי כי האי גוונא?
הגמרא תמיהה על היתר נדר זה, שהרי לכאורה בכל נדר בתנאי מסוים, חושב הנודר כי התנאי יתקיים ולא יצטרך ''להפעיל'' את הנדר, וכיצד בכל אופן התיר רב יוסף באופן זה את נדרו של אביי?
אין, והתניא: מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל, ועברה על דעתו ועלתה לרגל, ובא לפני רבי יוסי, אמר לו: ואילו היית יודע שעוברת על דעתך ועולה לרגל, כלום הדרתה? אמר לו: לא, והתירו רבי יוסי.
עונה הגמרא כי מצאנו היתר כזה בברייתא המספרת על מעשה באדם שלא היה מעוניין שאשתו תעלה לרגל והדירה בתנאי זה, והיא עברה על הנדר ועלתה לרגל. רבי יוסי התיר לו את נדרו, בדיוק כמו שרב יוסף התיר לאביי. רבי יוסי שאל את הבעל אם היה יודע שאשתו לא תשמע לו ותעלה לרגל למרות נדרו, וכאשר השיב לה בשלילה התיר לו את נדרו.
מקשה הר''ן על שאלת הגמרא:
ואם תאמר, ומאי מתמהינן מעיקרא ומי שרי הכי, ומה בין זו לנדרי זרוזין דמתניתין, אדרבה - היה לו לומר שהנדר מותר מאליו כהנך דמתניתין?
הר''ן לא מבין מה בין הנדר של אביי לנדרי זירוזין של המשנה שלנו. לכאורה אביי ביקש ''לזרז'' את אשתו שלא לחתן את ביתה לבן משפחתה, ומדוע בכלל היה צריך להתיר את נדרו, הרי בנדרי זירוזין פסקה המשנה שהן מותרין ללא שום פתח או חרטה?
יש לומר דלא דמי, דנדרי זרוזין דמתניתין אין פיו ולבו שוין של מוכר ולא של לוקח שוין, שלעולם לא היה דעתו של מוכר שלא יפחות מן הסלע ולא דעתו של לוקח שלא יוסיף על שקל, ומשום הכי שרו. אבל זה - דעתו היה להדירה אם תעבור על תנאו ודעתו, וכי האי גוונא לאו נדרי זרוזין מיקרו, אלא דאיכא פתח שאילו היה יודע שתעבור על דעתו לא היה מדירה.
עונה הר''ן שיש הבדל בין נדר אביי לנדרי זירוזין של המשנה. בנדרי זירוזין הגדרנו ואמרנו כי ''אין פיו וליבו שווים'', כלומר, כבר בזמן הנדר, המוכר בוודאי ידע שלא ימכור בסלע (ארבעה דינרים) למרות שנדר שלא ירד מסכום זה, וכן הקונה, היה מודע לכך שישלם יותר משקל (שני דינרים) למרות שנדר שלא ישלם יותר מכך, לכן לא התחיל הנדר לחול כלל וכלל. לעומת זאת בנדרו של אביי, הוא חשב באמת ובתמים כי הנדר יניע את אשתו מלחתן את ביתה לבן משפחתה, ולכן זה מוגדר ''פיו וליבו שווים'' ויש צורך בפתח כדי להתיר את הנדר.
 

מהו המסר

הגדרת ''אין פיו וליבו שווים'' אומרת כי באמת בזמן הנדר לא חשב כלל לקיים את הנדר. וכהגדרת המשנה, כל מטרתו של הנדר היה כדי ''לזרז'' את הצד השני להתקרב לכיוון שלו.
לפעמים גם אנו אומרים דברים וכוונתנו רק לזרז את השומע לעשות או לא לעשות דבר מה. אנו לא מתכוונים באמת למילים שאנו אומרים, אלא משתמשים במילים כדי לשכנע, וכדי להביא לתוצאות הרצויות לנו.
אבל פעמים אחרות, אנו אומרים דבר מה ומתכוונים בלב שלם למילים היוצאות מפינו, אך בסופו של דבר מתברר לנו כי המציאות שונה, ובמקרה זה אנו זקוקים ל''פתח'' כדי לרדת מן העץ שעלינו עליו.
יש לדון על מקרה בו אנו אומרים לילד שלנו, אם לא תעשה כך וכך תקבל עונש מסוים, מה הייתה כוונתנו? האם כאפשרות הראשונה או השנייה? האם פיו ולבנו שווים, ואנו באמת מתכוונים לתת עונש אם אמנם ילדנו לא יבצע את מה שביקשנו, או שמא, כבר באמירה שלנו אנו רק רוצים ''לזרזו'' ולתת לו ''תמריץ'' לבצע את הנדרש?
נראה לי שמבחינה חינוכית לא כדאי להשתמש בניסוחים מעין אלו אך ורק לצורך ''זירוזין''. הדבר עלול להביא לחוסר אמון של הילד בהוריו, כך שלטווח ארוך הזירוזין לא יועילו וההפסד יהיה גדול יותר. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]