זהירות בלשוננו / רפי זברגר

נדרים כו ע''א
 

הקדמה 

המשנה בדף הקודם עסקה בדין השלישי מבין ארבעה שהוזכרו במשנה הראשונה בפרק, על נדרים שאין צורך להתירם. הדין הוא נדר בשוגג, בין אם השוגג היה בזמן אמירת הנדר, ובין אם השוגג היה בזמן חלות הנדר. פורטו במשנה ארבע דוגמאות, נתמקד בדוגמא האחרונה:
ראה אותן אוכלין תאנים, ואמר הרי עליכם קרבן, ונמצאו אביו ואחיו והיו עמהן אחרים, בית שמאי אומרים: הן מותרים ומה שעמהם אסורים, ובית הלל אומרים: אלו ואלו מותרין.
אדם ראה מרחוק אנשים שאוכלים מהתאנים שלו והוא חשב שהם זרים לו ולכן נדר ואסר את התאנים על אותם אנשים כקרבן. לאחר שהתקרב ראה שבין אוכלי התאנים היו גם אביו ואחיו, שעליהם לא רצה לאסור את התאנים. באנו למחלוקת תנאים: בית שמאי אומרים שהנדר חל על האנשים הזרים, ולא חל על אביו ואחיו. ובית הלל חולקים וסוברים כי ''נדר שהותר מקצתו הותר כולו'', ולכן מכיון שהנדר לא חל על אביו ואחיו, הוא לא חל גם על האנשים הזרים, ומשכך, כולם מותרים באכילת התאנים. בית שמאי לכאורה אינם סוברים כלל זה ולכן מחילים את הנדר על האנשים הזרים. הגמרא מרחיבה ודנה על הכלל ''נדר שהותר מקצתו הותר כולו''.
 

הנושא

בשלהי הדף הקודם מצטטת הגמרא משנה מהמשך המסכת (ס''ו:) אשר דנה בכלל זה של בית הלל.
תנן התם: פותחין בשבתות ובימים טובים; בראשונה היו אומרים: אותן הימים מותרים ושאר כל הימים אסורים, עד שבא רבי עקיבא ולימד: נדר שהותר מקצתו הותר כלו.
המשנה שם מביאה אפשרות להתיר נדר על ידי ''פתח'' של ''שבתות וימים טובים''. כשאדם נדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין במשך שנה, שואלים אותו האם היה מודע בזמן שנדר כי אין להצטער בשבתות וימים טובים, במניעת אכילת בשר ושתיית יין, ואם הוא אמר שלא היה מודע – מתירים לו בכך את הנדר.
בתחילה התירו לו רק את שבתות וימים טובים שבימים אלו הנדר לא יחול ויהיה מתר באכילת בשר ושתיית יין, ולבסוף התיר רבי עקיבא לאכול בשר ולשתות יין במשך כל ימי השנה, על פי הכלל שלמדנו במשנתנו בשיטת בית הלל ''נדר שהותר מקצתו הותר כולו".
הגמרא מביאה שתי דעות אמוראים בהסבר מחלוקת בית הנ"ל ובית שמאי במשנתנו:
אמר רבה, דכולי עלמא - כל היכא דאמר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם, הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא - דכולהון אסורין ואביו מותר, לא נחלקו אלא באומר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם, הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר,
לפי רבה אם הנודר לא היה משנה בנוסח נדרו, וגם אם היה יודע שאביו ואחיו בין האוכלים היה חוזר על אותו נוסח ואומר ''כולכם אסורין'', רק היה מוסיף ''חוץ מאבא'' – במקרה זה לכולי עלמא אין אומרים ''נדר שהותר מכללו הותר כולו'', וכולם אסורים ואביו ואחיו מותרים. אך אם הנודר היה משנה את נוסח הנדר כשהיה יודע כי אביו נמצא שם, והיה מדייק את הנדר ומזכיר את שמות האנשים ואומר ''פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר'' – רק במקרה זה חולקים בית הלל ובית שמאי האם אומרים ''נדר שהותר מכללו הותר כולו''.
ורבא אמר, דכולי עלמא - כל היכא דאמר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם, הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר - כולם מותרין, לא נחלקו אלא באומר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם, הייתי אומר, כולכם אסורין חוץ מאבא, בית שמאי סברי לה כרבי מאיר, דאמר: תפוס לשון ראשון, ובית הלל סברי לה כרבי יוסי, דאמר: בגמר דבריו אדם נתפס.
רבא סובר בפועל הפוך מרבה, ומחלוקתם נסבה על נידון אחר ולא על הכלל ''נדר שהותר מקצתו הותר כולו''.
רבא סובר שאם היה משנה את הנוסח ואומר ''פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר'' לפי כולם (גם בית שמאי) הנדר הוא מוגדר כשוגג ואינו חל כלל, ולכן כולם מותרים. מחלוקת בית הלל ובית שמאי נסבה על המקרה שלא שינה בנוסח הנדר, וגם אם היה יודע שאביו נמצא שם, היה אומר ''כולכם מותרים חוץ מאבא'' ונסבה של השאלה האם תופסים לשון ראשון או תופסים לשון אחרון. הלשון הראשון של ''כולם אסורין' מלמד שלא הותר מקצת הנדר ולכן כולם אסורים, והלשון האחרון של ''חוץ מאבא'' מלמד שהוא ''עוקר'' את דבריו הראשונים ואז מחילים את הכלל ''נדר שבטל מקצתו בטל כולו''. בית שמאי תופסים את הלשון הראשון, ולכן סבורים שכולם אסורים, ולמרות זאת אביו מותר כיוון שמסתבר כי הוא לא נכלל בתוך הנדר. (בית שמאי כלל לא נדרשים לשאלה האם ''נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ולשיטת רבא כנראה מסכימים לבית הלל בדין זה). לעומתם, סבורים בית הלל כי הולכים אחר לשון אחרון, ומכיוון שלשון אחרון עוקרת את חלק מן הלשון הראשון, אומרים "נדר שהותר מקצתו הותר כולו".
 

מהו המסר

נתמקד מעט על הלשונות השונות בדברי רבה ורבא. ההבדל בין הלשונות שהיה אומר בעל העץ אם היה יודע שאביו שם, בין ''כולם אסורים חוץ מאבא'' לבין ''פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר'' עוסקים בעצם בשאלת כיבוד אב. שהרי הבן מעוניין לשמור על כבודו של אביו, ובוודאי שלא היה רוצה שיובן מתוך דבריו כי הוא אוסר על אביו לאכול מן העץ, אפילו לרגע אחד. לכן כשהוא אומר "פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר" זו לשון מצוינת ביחס לנקודה זו, שהרי אינו מזכיר את אביו אפילו לרגע אחד בכלל האיסור לאכול מן העץ. אך לשון ''כולם אסורים חוץ מאבא'' יש שניה אחת בה האבא שומע שהוא לכאורה אסור, כשהוא מתחיל ואומר ''כולכם אסורים'' שמשמעותו כולם, כולל אבא. נכון שהוא מיד ''מתקן'' ואומר חוץ מאבא, אבל באותה שניה, יש בעייתיות באמירתו של הבן.
נלמד מכאן להיזהר מאוד בלשוננו, ולהשתדל שלא נאמר דבר מה שיכול לגרום לאדם הרגשה לא נוחה, בוודאי אם מדובר באבא או באמא, אפילו אם הרגשה זו הינה לזמן קצר. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]