דיסוננס בקיום מצוות / רפי זברגר

נדרים כח ע''א
 

הקדמה 

למדנו בפרקנו עד כה ארבעה סוגי נדרים שאינם חלים כלל וכלל: נדרי זירוזין, נדרי הבאי, נדרי שגגות ונדרי אונסין.
המשנה המתחילה בשלהי הדף הקודם מציינת מקרים נוספים אשר גם בהם הנדר לא יחול כלל וכלל.
נלמד את המשנה, תוך כדי שימת לב לנקודה מעניינת החורזת את כל המקרים המצוינים בה. 
 

הנושא

נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין, שהיא תרומה - אף על פי שאינו תרומה, שהן של בית המלך - אף על פי שאינן של, בית המלך.
אם אדם מאוים על ידי שודד המבקש לגנוב לו פירות או דבר מה אחר, או מוכס אשר בא לגבות מכס מנכסיו, או שבאים להחרים ממנו חפצים או פירות, מותר ''להפחיד'' את אותו שודד/מוכס/מחרים בכך שאומרים לו כי פירות אלו הינן תרומה ואסורים באכילה לזרים (רק לכוהנים), או שהחפץ שייך לבית המלך, ואם ישדוד אותו הוא ''מסתבך'' עם המלך, אבל באמת פירות אלו אינן תרומה, והחפץ אינו שייך לבית המלך. בדומה לארבעת סוגי הנדרים שעסקנו בהם עד כה, גם נדר כזה גם אינו חל כלל וכלל ואין צריך להתירו. בהמשך מפרטת המשנה שלש מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בנוגע לנדרים כאלו.
1. בית שמאי אומרים: בכל נודרין חוץ מבשבועה, ובית הלל אומרים: אף בשבועה.
נקדים ונאמר כי לשון שבועה הינה חמורה יותר מלשון נדר, שכן היא כתובה בעשרת הדברות (שמות כ', ז'): לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. ובה נאמר גם שם ה'
האם ניתן להפחיד את השודדים/מוכסים גם בלשון שבועה החמורה יותר מלשון נדר? בית שמאי אוסרים להשתמש בלשון שבועה, ובית הלל מתירים שימוש אף בלשון זו. הריטב''א מעיר כי אין היתר להישבע כי פירות אלו הינן תרומה או של בית המלך, שכן זו שבועת שוא, אלא נשבע שלא ליהנות מהפרות אם אינן של תרומה {כהסבר רב עמרם בגמרא}
2. בית שמאי אומרים: לא יפתח לו בנדר, ובית הלל אומרים: אף יפתח לו.
במקרה והשודד/מוכס לא תבע מהאדם לנדור, בית שמאי אוסרים עליו לנדור (לפתוח לו בנדר) ובית הלל מתירים לו ליזום את הנדר.
3. בית שמאי אומרים: במה שהוא מדירו, ובית הלל אומרים: אף במה שאינו מדירו.
במקרה והשודד תבע לנדור במשהו מסוים, והאדם מבקש לנדור גם על דבר אחר נוסף, בית שמאי אוסרים עליו,
וקובעים כי תוספת הנדר חלה ואינה מתבטלת, ובית הלל מתירים את כולם. המשנה מייד מדגימה מקרה זה:
כיצד? אמר לו: אמור קונם אשתי נהנית לי, ואמר קונם אשתי ובני נהנין לי, בית שמאי אומרים: אשתו מותרת ובניו אסורין, ובית הלל אומרים: אלו ואלו מותרין.
אם השודד תובע לנדור "רק" על אשתו ולאסור עליה ליהנות ממנו, והוא הוסיף מרצונו לנדור גם על בניו . בית שמאי פוסקים כי רק אשתו מותרת (בהיתר של משנתנו) אך בנו לא הותר אלא נאסר בנדרו. בית הלל מתירים גם את הבנים, כיוון שבפועל נדר על כולם מתוך מוטיבציה להוריד מעליו את השודד. 
 

מהו המסר

הרעיון החורז את כל המקרים במשנה הוא שאפילו אדם עבריין, שודד או חמסן, אם מזהירים אותו על איסור תרומה הוא נזהר מכך, ודבר זה יכול אף למנוע ממנו מלבצע את זממו ולשדוד את האיש.
איך אפשר להסביר זאת? איך ייתכן שאדם שודד שמוכן אף לרצוח, פתאום נאלם דום כשהוא שומע כי מדובר בפירות תרומה?
התשובה היא: ייתכן גם ייתכן. יש אנשים הנזהרים מאיסורים מסוימים, אולי משום סיבות מיסטיות שאיננו מבינים בהם, אך מנגד לא יעצרו באדום מלעשות מעשים אחרים חמורים פי כמה וכמה.
חוסר פרופורציה בין מעשים של אדם לפעמים מעורר השתאות גדולה. איסורים מסוימים נכנסו ללב האנשים בלי שום יחס לשאר המעשים שלהם. אנשים יכולים לדבר לשון הרע בלי חשבון, אף להעליב או לפגוע באנשים אחרים, אך לשמור על איסורים אחרים באדיקות רבה מבלי לשים לב לדיסוננס הנ''ל.
ננסה אנחנו להבין את כל מארג המצוות, ולשמור אותן עד כמה שניתן בשלמותן.

 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]