שכל ישר / רפי זברגר

נדרים כט ע''א
 

הקדמה 

נלמד את המשנה השניה בדף הקודם:
הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות, טלית זו קרבן אם אינה נשרפת - יש להן פדיון.
שני מקרים בהם אדם חושב שתקרה תוצאה מסוימת ובעקבות כך נודר:
1. אם יש רוח חזקה מאוד ואדם בטוח שהעצים לא יחזיקו מעמד ברוח זו ויפלו, ונדר שאם העצים לא יפלו (אינן נקצצות) הרי הם יהיו הקדש לבית המקדש (ימכור אותם והכסף יהיה לבדק הבית או לקרבנות).
2. אם ישנה שריפה במקום מסוים ובין היתר יש שם טלית, ואדם בטוח כי השריפה תגרום גם לשריפת הטלית. בעקבות כן נדר שאם הטלית לא תישרף – מוקדשת למקדש, וערכה יהיה לבדק הבית (כנ''ל).
בשני המקרים הנדר חל ואם העצים לא נפלו או הטלית לא נשרפה הנדר חל, והם קדושים בקדושת בדק הבית, כך שאפשר לפדותן כמו כל הקדש.
הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו, טלית זו קרבן עד שתישרף - אין להם פדיון.
אבל אם אמר בלשון אחרת שהעצים (נטיעות) יהיו נדר למקדש (קרבן) עד שיקצצו, או שהטלית תהיה מקודשת כל הזמן שלא נשרפה – במקרים אלו הם הקדש אבל אין אפשרות לפדות אותם מן ההקדש. הגמרא תרחיב במשמעות זו. 
 

הנושא

שואלת הגמרא בשלהי הדף הקודם על הדין השני במשנה:
ולעולם?
מה כוונת המשנה ''יהיו קרבן עד שיקצצו'' האם אמנם כל זמן שהעץ יעמוד על מכונו הוא יהיה קדוש? כיצד ייתכן שאין אפשרות לפדות את ההקדש? על כך ישנן שתי תשובות בגמרא:
• אמר בר פדא: פדאן חוזרות וקודשות, פדאן חוזרות וקודשות, עד שיקצצו, נקצצו - פודן פעם אחת ודיו.
בר פדא מחדש לנו כי אמנם ניתן לפדות את העץ אך ישנו מנגנון מעניין של חזרה לקדושה כל פעם מחדש. האדם פודה את העץ מהקדשו, ואמנם נפקעת הקדושה אך מיד חוזרת מעצמה לקדושתה. כל זאת מכוח הנדר שנדר שהעץ יהיה קדוש עד שלא ייקצץ. והחידוש הנוסף של בר פדא: גם לאחר קציצתו של העץ אין הקדושה פוקעת מאליה, למרות שהנודר קבע שהעץ יהיה קדשו רק עד קציצתו, אלא בשלב זה חייב לפדות אותו פעם נוספת, ועתה מפסיק המנגנון של קדושה חוזרת, והוא נשאר פדוי ועומד.
• ועולא אמר: כיון שנקצצו שוב אין פודן.
עולא חולק על בר פדא בחלקו השני של דבריו וסובר כי לאחר קציצת העץ, הקדושה פוקעת מאליה, בעקבות הנדר (קרבן עד שיקצצו) ואין צורך בפדיון של הבעלים בשלב זה.
לגבי דעתו של עולא בחלק הראשון של בר פדא, ישנה מחלוקת ראשונים. הרבה ראשונים סוברים שהוא מסכים לדעתו, ואמנם כל עוד לא נקצץ העץ, הקדושה חוזרת מאליה לאחר כל פדיון, גם לדעתו של עולא. אך יש מקצת ראשונים הסוברים שעולא חולק אף על חלק זה וסובר כי אם יפדה את העץ בעודו על תילו, גם אז הפדיון יחול ולא תחזור קדושה מאליה על העץ.
אמר ליה רב המנונא: קדושה שבהן להיכן הלכה?
מקשה רב המנונא על עולא: כיצד ייתכן לומר כי לאחר קציצת העץ הקדושה פוקעת מאליה? כיצד ייתכן שקדושה תיפקע ללא כל פעולה של המקדיש? רב המנונא ''מוכיח'' את קושייתו מהדוגמא הבאה:
ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי, מי נפקא בלא גט?
כאשר אדם מקדש אשה ואומר לה שהיא מקודשת היום ולמחר ייפקעו הקידושין והיא כבר לא תהיה אשתו, האם זה ייתכן? בוודאי שלא. וזאת מכיוון שברגע שאדם מקדש אשה, הקידושין אינן נפקעין אלא על ידי נתינת גט לאשה.
אומר רב המנונא, כשם שבקידושי אשה אין פקיעת קידושין מאליה, למרות שהבעל אמר בשעת הקידושין שהם ייפקעו, כך גם לכאורה צריך להיות אצלנו – גם לאחר קציצת העץ, הנודר חייב לפדותו כדעתו של בר פדא, וכיצד עולא סובר שהקדושה בכל אופן פוקעת מאליה?
אמר ליה רבא: מי קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף? קדושת דמים פקעה בכדי, קדושת הגוף לא פקעה בכדי.
רבא משיב על הקושיא ומחלק בין קידושי אשה להקדש בנדר. בקידושי אשה מדובר בקדושת הגוף (של האשה) ולכן באמת אינה נפקעת מאליה, גם אם הבעל אמר זאת במפורש. לעומת זאת אצלנו מדובר בקדושת דמים (דמי העץ מוקדשים לבדק הבית), הרי שקדושה זו יכולה להיפקע מאליה, כסברת עולא. 
 

מהו המסר

הוכחתו של רב המנונא לקושייתו על עולא דורשת הסבר. וכי מניין לנו שאמנם אין אפשרות לקדש אשה לזמן מוגבל, והקידושין אמנם ייפקעו לאחר זמן כפי שהמקדש התנה? הרי אין לנו משנה או גמרא מפורשת שאומרת כך, ומה מקורו של רב המנונא לדין זה?
צריך לומר שזו סברה פשוטה. לא יכול להיות שאדם יקדש אשה לזמן מסוים, והיא תיפרד ממנו ללא פעולה של גט. הרי התורה קבעה מהו הנוהל של פירודי גבר ואשה רק על ידי גט, אם כן, סברה חזקה לומר כי אין אפשרות אחרת, ולכן רב המנונא היה בטוח שכך אמנם הדין באשה, ומכוח זה הוכיח את קושייתו.
אנו למדים מכך שפעמים אנו מביעים דעה בנושא מסוים ואין לנו ''מקור'' כתוב לכך, אך היא נאמרת מכוח סברה מוצקה. תמיד יהיו אנשים שיתנגדו (אותם אנשים מתנגדים לכל דבר), אך אל לנו "לחשוש'' מאנשים אלו. אם הדעה בנויה על ''שכל ישר'' וסברות מוצקות, נביע אותה ללא חשש וללא מורא.

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]