מדוע נענשו המצרים?
הרב דב קדרון
נדרים לו ע"ב
אדם שרוצה למנות אחר שיפריש עבורו תרומה צריך לומר זאת בלשון של מינוי שליחות. הר"ן כותב שיש שלוש דרגות בעניין זה: א. האומר "כל השומע קולי יתרום" – זהו מינוי שליחות מפורש. ב. האומר "כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום" זהו גם לשון של מינוי שליחות, אך אינו מפורש כקודם. ג. האומר "כל התורם אינו מפסיד" ייתכן שאין זה כלל מינוי שליחות.
בעניין זה מפרש המשך חכמה שמה שנאמר בתורה לאברהם אבינו (בראשית טו, יג) על המצרים שישעבדו את ישראל: "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה", לא נאמר בדרך של ציווי, אלא בדרך סיפור, כי אילו היה נאמר בדרך של ציווי אז לא היו המצרים נענשים על מה שקיימו את ציוויו של הקב"ה, אבל מכיוון שלא היה בזה שום ציווי, והם ברעתם החליטו לשעבד את עם ישראל – הם נידונו על כך.
אולם הרמב"ן (בראשית טו, יד) מבין שהיה זה ציווי על המצרים לשעבד את עם ישראל, והסיבה שהם נענשו הייתה מפני שהם הוסיפו להרע יותר ממה שנצטוו, כי השליכו בניהם ליאור, וימררו את חייהם וחשבו למחות את שמם, ועל זה דן אותם הקב"ה: אם עשו כנגזר עליהם או הוסיפו להרע להם.
גם הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ו הלכה ה) מבין שהיה זה ציווי על המצרים לשעבד את עם ישראל, כפי שהוא כותב: והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצריים לעשות רע. והסיבה שהם נידונו הייתה מפני שכל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע.
