זירוז עצמי / רפי זברגר

נדרים לו ע''ב
 

הקדמה 

את  שאלת הגמרא בדף הקודם האם כוהנים הינם שליחים של בעל הקרבן או שליחים של הקדוש ברוך הוא, ניסתה הגמרא לפשוט ממשנתנו, בה נאמר כי כהן מודר הנאה יכול להקריב קיני זבים, זבות ויולדות. לכאורה מכאן משמע כי כוהנים הינם שלוחי הקדוש ברוך הוא, שאלמלא כן, כהן לא יכל לבצע פעולות של הקרבת קרבן שהמשלח שלו (בעל הקרבן) מנוע מלבצע (זר אסור בכניסה למקום המזבח ואסור בהקרבה).
הגמרא דחתה הוכחה זו, כיוון שאם אמנם כן, היתה צריכה המשנה לומר כי כהן יכול להקריב כל קרבן ולאו דווקא קרבנות המנויים במשנה (זב, זבה ויולדת), אלא כנראה צריך לומר שיש דין מיוחד בקרבנות אלו הנקראים ''מחוסרי כיפורים'' (על כך שבעליהם מנועים מלהיכנס למקדש ולאכול קרבנות עד הקרבת קרבנותיהם). הגמרא הוכיחה כי לקרבנות מחוסרי כיפורים יש דין מיוחד מדברי רבי יוחנן. בדף שלנו עושים זום לדבריו, ובכך יעסוק מאמרנו.
 

הנושא

גופא, אמר רבי יוחנן: הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כפרה, שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים.
רבי יוחנן אמר כי כל הקרבנות דורשות דעת של בעל הקרבן, ואם אינו מודע ואינו מעוניין בהקרבת הקרבן אסור לכהן להקריב עבורו את הקרבן, חוץ מקרבנות של ''מחוסרי כפרה'' (כדלעיל), שם מותר להקריב גם עבור בנים ובנות קטנים שאין בהם דעת. מדובר על קטן זב, או קטנה זבה שאביהם מחויב להביא קרבן טהרה עבורם, למרות שאין בהם דעת.
מדין זה שאדם יכול להביא קרבן עבור ילדיו לומד רבי יוחנן על כל מחוסרי כפרה, גם גדולים, וזהו אופן לימוד של ''אפשר משאי אפשר''. אי אפשר הכוונה לקטנים, ואפשר הכוונה לגדולים שנלמדים מן הקטנים.
עתה שואלת על כך הגמרא שתי שאלות על לימוד של ''אפשר משאי אפשר'', אנו נתמקד בשאלה השניה:  
אלא מעתה, יביא אדם פסח על חבירו, שכן אדם מביא על בניו ועל בנותיו הקטנים,
לפי העיקרון של רבי יוחנן הלומד ''אפשר משאי אפשר'' נוכל להגיע למסקנה כי אדם יכול להביא פסחו על חברו. 
שהרי אדם מקריב קרבן פסח על ילדיו הקטנים (אי אפשר), ונלמד מכך גם על אפשרות להביא קרבן עבור גדולים (אפשר). על מסקנה זו מדברי רבי יוחנן מקשה הגמרא מדברי רבי אלעזר: 
אלמה אמר רבי אלעזר: הפריש פסח על חבירו - לא עשה כלום!
רבי אלעזר פוסק כי אין להפריש קרבן פסח על חבר שלא מדעתו, ואם עשה כן אין נחשב כאילו שהחבר הקריב קרבן פסח.
אמר רבי זירא: שה לבית אבות לאו דאורייתא.
עונה הגמרא כי הציווי להיות מנוי לקרבן פסח שייך רק בגדולים. הקטנים יכולים לאכול מן הקרבן אף על פי שאינם מנויים. לכן אין להסיק מכאן גם על הפרשת פסח למבוגר ללא ידיעתו, והקושיא יורדת.
הגמרא מוכיחה מהמשנה במסכת פסחים (פ''ט.) כי הציווי ''שה לבית אבות'' אינו מיוחס לקטנים:
וממאי? מדתנן: האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים, כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו - זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו;
המשנה מספרת על אדם שאמר לבניו כי הבן שיגיע ראשון לירושלים, למקום אכילת בשר קרבן פסח, יזכה באכילת הקרבן. ומסיימת המשנה שהראשון שנכנס לירושלים אמנם זכה בקרבן מכוח תנאי של אביו, ולאחר מכן הוא מזכה גם את אחיו בקרבן פסח. אנו רואים מכך שאין צורך במינוי לקטנים לפני השחיטה, שהרי שאר האחים זוכים להימנות על קרבן הפסח, לאחר השחיטה.
ואי אמרת שה לבית דאורייתא, על בישרא קאי ומזכי להו?
ואם אמנם דין ''שה לבית אבות'' היה חל גם על קטנים, כיצד האח הראשון יכול לזכות את שאר אחיו לאחר השחיטה. אלא על כרחך מצוות מינוי על הקרבן אינו חל על קטנים.
אלא למה להו דאמר להון אבוהון?
שואלת הגמרא, אם אמנם כך, שאין מצווות ''שה לבית אבות'' שייך בקטנים, מדוע בכלל אמר האב לבניו להשתדל להגיע ראשונים, הרי אין לכך כל משמעות הלכתית?
כדי לזרזן במצות.
עונה הגמרא כי באמת אין לכך משמעות הלכתית, וגם אם מגיעים יותר מאוחר הם יכולים להצטרף ולאכול מבשר הקרבן, אלא כל מטרת האבא לזרז אותם לקיום המצווה.
תניא נמי הכי: מעשה היה וקדמו בנות לבנים, ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים.
העיקרון הנ''ל מבוטא גם בברייתא, שם מסופר על מקרה שהבנות קדמו לבנים, ואומרת על כך הברייתא כי הבנות אמנם היו זריזות, והבנים ''שפלים''. מכך שהברייתא לא נקטה לשון והבנים אינם רשאים לאכול, משמע גם כי לא מוטלת חובה על הבנים הקטנים להימנות על הפסח, כנאמר. 
 

מהו המסר

תשובת הגמרא ''כדי לזרזן במצוות'' מלמדת אותנו עיקרון חשוב בחינוך ילדים. ניתן ורצוי לתת גירויים שונים וזירוזים כדי שתהיה להם מוטיבציה לעשייה. לא תמיד ''יש חשק'' לבצע את המטלות וצריכים ''זירוז'' על מנת לקדם את העשייה. הדבר נכון גם לגדולים ובעצם לכל אחד מאיתנו. כדאי ליצור ''זירוזים עצמיים'' ומה יותר מתאים לדבר על כך במסכת נדרים הקובעת כי ''נדרי זירוזין'' מומלצים ואף אינם צריכים פתח לנדר.
כל אחד ימצא לעצמו את הדרך ואת ה''זירוז המתאים לו'', והכול כדי להגיע ליעד ולמטרה של קיום מצוות מתוך שמחה וחשק פנימי גדול.
מאמר נוסף על הנושא במסכת פסחים דף פ''ט ''חינוך לזריזות''.
  


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]