גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שמה מדור "עלי הדף"
מסכת נדרים
דף מב ע"א

הפקר פירות שביעית - אפקעתא דמלכא או שאנו עושים ההפקר

במשנה (מב, א): "המודר הנאה מחבירו - לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הנוטות, ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הנטיעות הנוטות. נדר הימנו מאכל - לפני שביעית יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות, ובשביעית יורד ואוכל". והקשו בגמרא: "מאי שנא דאוכל מן הנוטות - דפירי דהפקירא אינון, ארעא נמי אפקרה". ואחד התירוצים הוא: "אמר עולא בעומדין אילנות על הגבולים".

מגמרא זו שמעינן כמה הלכתא גבירתא בדיני הפקר בשביעית, ראשית, מבואר שכשם שפירות שביעית הפקר הם, כך הקרקע והשדה הם הפקר. אכן, אין ההפקר אלא לצורך ללקוט הפירות, ולכן באילנות העומדים על הגבולים אין להכנס תוך השדה (עי' ר"ן ורא"ש ד"ה באילנות עומדין על הגבולים), וכמו כן – על הלוקט לצאת מן השדה מיד עם גמר הלקיטה (עי' רמב"ם הל' נדרים פ"ו הי"ג וכן בפירוש המיוחס לרש"י כאן, שכל זמן שעדיין אוכל הפירות יכול לעמוד שם, וא"צ לצאת מיד אחרי הלקיטה).

והנה נוסחת הגמרא שלפנינו היא: "ארעא נמי אפקרה", אכן, בראשונים מובאת גירסא אחרת בזה, הר"ן מעתיק הגירסא: "ארעא נמי רחמנא אפקריה", וכן היא ברא"ש ותוס' כאן, וכמובן שבשתי הגירסאות תלויות שאלות האחרונים, האם ההפקר הוא 'אפקעתא דגברא', או 'אפקעתא דמלכא', דלפי נוסח הראשונים מפורש דרחמנא אפקריה ו'אפקעתא דמלכא' היא, ואילו לפי גירסא דידן יתכן לומר שההפקר הוא מצד האדם.

דהנה בענין המצוה כתוב בתורה (שמות כג, יא): "והשביעית תשמטנה ונטשתה", שענינה "להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית" (עי' 'חינוך' מצוה פד), כתב ה'מנחת חינוך' (שם אות א): "ואני מסופק, אי המצוה אקרקפתא דגברא הוא, דרחמנא ציוהו להפקיר פירותיו בשביעית ומחויב לקיים להפקיר, ואם מפקיר הרי זה הפקר, אבל אם אינו מפקיר אינו מופקר, ונהי דעובר על עשה - מ"מ אינו הפקר, רק עובר על גזירת השי"ת, א"כ אין אחר רשאי ליטלו, והרי הוא גזל ביד אחרים כל זמן שלא הפקיר. ומבואר בכמה מקומות בש"ס... דשביעית פטור מן מעשר, כיון דהוא הפקר והפקר פטור מן המעשר, אם כן כל זמן שלא הפקיר, כיון דלא הוי הפקר חייב לעשר. או דילמא, הפקר זה אין צריכים הבעלים להפקיר, רק הוא אפקעתא דמלכא שהוא ממילא הפקר, רק אם נעל כרמו עובר על עשה זו, והרי הוא גוזל הרבים, אבל ממילא הוי הפקר, אם כן פטור ממעשר בכל ענין, וכן אם אחר זכה בעל כרחו דבעלים, הרי הוא שלו, דזוכה מן הפקר אף דלא הפקירו הבעלים".

וכתב המנ"ח, שבדבר זה נחלקו כבר גדולי עולם, ה'בית יוסף' בספרו שו"ת 'אבקת רוכל' (סי' כד) כתב שהפקר פירות שביעית הוא במה שהבעלים מפקירים שדותיהם, ואינו אפקעתא דמלכא. ואילו המהרי"ט (בשו"ת ח"א סי' מ"ג) חולק על הב"י, והביא כמה ראיות ש'אפקעתא דמלכא' היא, ואחת מהן היא נוסחת הגמרא שלפנינו – כפי שמובא בראשונים: "ארעא נמי רחמנא אפקריה" [ראה עוד 'פאת השולחן' (סי' כג סכ"ט) שהביא המחלוקת, והעיר שלפי הגירסא שלנו: "ארעא נמי אפקרה", אין שום ראיה לכך, כי מתפרש היטב שההפקר הוא על ידי בעלי השדה].

והנה בעיקר הדבר הביאו כמה אחרונים (עי' 'פאת השולחן' שם) מלשונות הראשונים שמשמעותן שההפקר הוא מצד הבעלים, כגון לשון הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל (פ"ד הכ"ד): "מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר 'והשביעית תשמטנה ונטשתה', וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל...", וכן ב'ספר המצוות' (עשה קלד): "שציוונו להפקיר כל מה שתצמח", וכן בסמ"ג (עשה קמח - על מצות 'והשביעית תשמטנה ונטשתה'): "מכאן אתה למד גם מצוה אחרת, שצוה הקב"ה שיפקיר אדם פירות שביעית, ואינו רשאי להחזיק בהם במחובר, ויפרוץ נעילת כרמו וגדרת שדהו להפקר, וכל הקודם זכה...", וכעין זה מבואר ב'ספר החינוך' (שם), שההפקר הוא על ידי הבעלים (עי' פאת השולחן שם).

מלבד שיש ליישב כל לשונות הללו, שכוונת הדברים היא שיש לנהוג מנהג הפקר בפירות שביעית, ולא שיש חובה על האדם להפקיר בפיו ממש (עי' שו"ת 'אגרות משה' יו"ד ח"ג סי' צ), עוד כתבו כמה אחרונים (ראה ביאור הגרי"פ על ספר המצות לרס"ג מ"ע סא; בית רידב"ז סי' סי"ג; קהלות יעקב שביעית סי' יג אות ב) ליישב, כי האמנם ששביעית היא אפקעתא דמלכא, חובה היא גם על האדם להפקיר במו פיו, כמו שיש מצוה להקדיש בכור - הגם שהוא קדוש מאליו (עי' נדרים יג, א), כמו כן לענין שביעית, שחובה להפקיר למרות שפירות שביעים מופקרים מאליהם.

ויש אחרונים (עי' נועם ירושלמי פאה פ"ה ד"ה ול"נ ופ"ז ד"ה ולפי; קהלות יעקב שם) שחלקו בזה, שבזמן שחובת שביעית היא מה"ת - וכדברי רבי (עי' מו"ק ב, ב), ששביעית אינה מה"ת כי אם בזמן שרוב ישראל הם בארץ ישראל (דעת רוב ראשונים לפסוק כרבי), ואז חל ההפקר מאליו, לזמן שחובת שביעית אינה אלא מדרבנן, כגון בזמן הזה - שחייבים להפקיר בפה.

בחקירה זו תלויים כמה הלכתא גבירתא, ונביא מה שהעיר המנ"ח (שם), שבחרש שוטה וקטן שיש להם שדה בירושה או שניתן להם במתנה, שהם אינם בני מצוות, וגם אין הפקרם הפקר, ואם הוא 'אפקעתא דמלכא' – גם פירותיהם הם הפקר גמור, אכן אם 'אפקעתא דגברא' הוא – אין פירותיהם הפקר, ואסור לקחתם, וגם חייבים בתרומות ומעשרות, מאחר שאינם הפקר (וע"ש עוד).

כאן המקום להביא גדר נוסף בזה שנתחדש ע"י ה'משך חכמה' (ויקרא כה, ב-ג), ששביעית אכן הוא 'אפקעתא דמלכא', אכן אין פירוש הדבר שהתורה מפקירה כל שביעית ושביעית מחדש פירות שנה זו, אלא שמתחילה לא היתה קנויה הארץ לבני ישראל כי אם לשש שנים, ולשנה השביעית לא זכו בה ישראל כלל. ולפ"ד נמצא שבהתחלת ירושתם וזכייתם של בני ישראל באר"י לא היתה זכייתם כלל על שנת השמטה.