האם יש בעלות באיסורי הנאה?
הרב דב קדרון
נדרים מז ע"א
כל דבר שהתורה אסרה בהנאה נחשב כדבר חסר ערך, שאין בו אפילו שווה פרוטה. עם זאת נחלקו רבותינו הראשונים האם יש בעלות לאדם על דבר כזה. הר"ן כותב שיש לאדם זכייה ובעלות על נכסים שאסורים לו בהנאה, ואילו הרשב"א חולק על כך וסובר שאין בהם בעלות.
מחלוקת זו שייכת גם בירושה, שכן לדעת הר"ן אדם שיש בבעלותו דבר שאסור בהנאה, ומת, מוריש זאת ליורשיו, ואילו לדעת הרשב"א שאין בעלות, ממילא גם אין ירושה בדברים האסורים בהנאה.
בעל שו"ת דברי יציב (ליקוטים והשמטות סימן קלה) כותב שאפילו לשיטת הרשב"א שבאיסורי הנאה אין לו בעלות, זהו דווקא באופן כללי, אבל לצורך קיום מצווה לא נפקעת בעלותו, וכך הוא מסביר את ההלכה (חו"מ סימן תיח סעיף יב) שאדם שהניח נר חנוכה בחוץ, ועבר שם גמל טעון פשתן ונשרף, הוא חייב לשלם אף את דמי הפשתן לבעל הגמל, למרות שנר חנוכה אסור בהנאה שהרי אסור להשתמש בו וליהנות מאורו, כי לצורך המצווה יש בעלות גם באיסורי הנאה לכל הדעות.
אך יש להקשות על דבריו מדברי הרשב"א (שו"ת חלק א סימן תשמו), הכותב שהמודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירהו לא יוצא בו ידי חובת ארבעת המינים ביום הראשון, מפני שהלולב צריך להיות בבעלותו, ולולב שאסור עליו בהנאה אינו קנוי כלל לשום דבר, ומשמע מדבריו שאפילו לצורך קיום מצווה אין זה שלו.
